המאמר הופיע בסימפוזיון, "האלוהים שלי- האמונה שלי" בעיתון של התנועה ליהדות מתקדמת, בתלם, תשרי תשס"ב – ספטמבר 2001
"אמונה היא מצב הקיום שזוכה להתיחסות העליונה: הדינמיקה של האמונה היא הדינמיקה של העניין העליון (ultimate concern) המעסיק את האדם… באמונה אמיתית העניין העליון הוא עניין עליון באמת, אינסופי, בעוד שבאמונה כוזבת (עבודה זרה) מצבים מוחשיים סופיים מועלים לדרגת עניין עליון…" (Paul Tillich, THE DYNAMICS OF FAITH, Harper Torchbooks, 1958, pp. 1, 12)
לדעתי, ה"עניין העליון" משול ל"מרכז הנצחי" בתורת מרטין בובר – שבלעדיו לא ייתכנו הבזקים של יחסי "אני-אתה" בתוך קהילה של בני אדם. רק קיום ההבזקים עושה את הקהילה לעדה, לקהילה קדושה. יחסי "אני-אתה", דו-שיח אמיתי (עם מילים או בלי מלים), משמע יחסים של פתיחות ואהבה הדדיים ללא תנאי–למשל בין איש ואישה, בין הורה ובין ילד/ה.
ננצל את הדימוי של מעגל ומרכזו על מנת להמחיש את תפקיד האמונה המשותפת בתוך עדה. במרכז המעגל, נמצא האידיאל, המרכז הנצחי, העניין העליון האמיתי. בעדה כולם ממוקמים מסביב למרכז, מקושרים אליו על ידי אמונתם האישית כמו חישורים למרכז האופן. אמונתם האישית מתבטאת בהבזקים של יחסי אני-אתה לאותו מרכז נצחי. דווקא הקשר הבלתי מותנה שיש לכל אחד לאותו מרכז נצחי מאפשר קיום הבזקי אני-אתה המחברים בין החברים באותה עדה הנמצאים מסביב במעגל.
ב"קהילה קדושה", באותם הבזקים של "אני-אתה" בין חבריה הנובעים מקשר חי (אמונה פעילה) ל"מרכז הנצחי" , מתגלת האיכות החמקמקה המכונה "אלוהים" או "השכינה". אך כפי שבובר גם לימד אותנו, לרוב, אנו נמצאים בעולם של יחסי "אני – הלז", של קיום יומיומי–גם בקהילה קדושה שהיא אכן עדה לרעיון נצחי, אינסופי. ואני מפרש הלאה: לרוב אנו חיים בעולם של הסתר פנים גם בתוך קהילה קדושה, עדה.
בדדה תשכון השכינה
נראה כי בדור האחרון הצטמצמה האפשרות להתגלות השכינה במקומותינו. ואני מעדיף את המונח "שכינה" על פני המונח "אלוהים" כי נראה לי שהראשון מגלם את היותר נחוץ לנו כעת. בקרבנו, בימינו, בדדה תשכון השכינה ואנחנו ככל העמים.
היום, "ככל העמים" איננו מצב טוב. "… רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל יום" (בראשית ו:ה) ועל כן "מלאה הארץ חמס" (שם: י"ג). ערכינו אינם עומדים באמות מידה של עניין עליון אמיתי. למען הכאן ועכשיו המוחשי והחומרי,
מיעוט בעולם משחית את הבריאה כולל את דמות הצלם אשר באדם. למרבה הצער, במדינת ישראל רבים מדי שותפים לאמונה כוזבת–פערינו החברתיים, וסביבתנו השדודה יעידו על היותנו "לא-עדה".
העניין העליון שלי? שלנו?? הלא זאת השאלה אליה נדרשתי! מילים אחרות – מה תכלית חיינו ושל תנועתנו? ואני אומר: להילחם בהסתר פנים. לגלות את השכינה מחדש. בזה אני מאמין.
בכל ערב שבת (ויש כאלה שעבורם זה יום יום) האתגר מונח בפני (ובפניכם) בסידור התפילה. אני מביא את ניסוח המוכר בדרש של מרשה פלק ב"ספר הברכות" שלה.
"עלינו לשבח ליפעת תבל,
לפעול ולעמול לתיקון עולם,
כי בכוחנו לבנות ולתקן,
ובידינו להצמיח גאולה.
ביום ההוא ישכנו לבטח
כל באי עולם."
מרשה פלק, ספר הברכות: גירסה חדשה, Harper, San Francisco, 1996, ע.289.
דומיהן למילים אלה אנו מדקלמים שבוע שבוע לפעמים יום יום. אכן, תפקיד הפולחן, תפילה לעתים קבועות, הוא להזכיר, ללכד, לכוון את העדה מחדש סביב יעודה. תפקיד הפולחן הוא ללבות את אש האמונה כך שתמיד נצרפת מחדש עדה במובן הקמאי–עדה בפני האלוהים, בפני השכינה — ולו בהבזקים העולים מתוך השליחות יחד למען התיקון.
אני מאמין שאמונה שאין בה בטוי תכליתי, יומיומי, כאן ועכשיו, היא אמונת סרק. התפילה נהייתה להרגל סתמי. הקהילה הקיימת למען היות עדה של פולחן בעיקר, לסיפוק צרכים דתיים -חברתיים ומוסדיים של חבריה (וכל אחד אחר אשר ישתתף במימון) היא אינה עדה של שום "מרכז נצחי".
לדידו של בובר חיי יחד בעדה של שותפות חיים, איגוד חיים, למען השעה ודרכה גם למען חיי עולם "…משמעם חיי יום יום, משמעם כל הימים, מדי יום ביומו, מדי שעה בשעתה, מצבים נעלים ונמוכים, תביעות-שמים ותביעות-ארץ, הכל, ולא פחות מזה, הוא הדבר שאני מתכוון לו במילים 'חיים' ו'איגוד חיים'…. (מרטין בובר, "איך תוכל לקום חברותא (1930)," נתיבות באוטופיה, עם עובד, 1983, ע. -178-179 בעריכת אברהם שפירא)
בעדה של שותפות באמונה ובתכלית, בגורל ויעוד אני מאמין. השותפות חייבת להיות בדרגה מספקת לאפשר שריון אנרגיה מהעדה למען שליחות התיקון. בעיני, זהו האידיאל התלמאי ואני תקווה שכך קהילתי תהיה…
אינני גורס הכל או לא כלום ומיד. אינני משלה את עצמי כי בקהילות של תל"ם דהיום יש עתודות המוכנות להתמסר לחיי עדה שהם חיי חזון.
אך עלינו להבין כי קהילה של פולחן –זה לא הדרך!
"לא תוסיפו הביא מנחת-שווא…
חודש ושבת קרא מקרא לא-אוכל און ועצרה
חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא".
(ישעיה א: יג, יד).
ואולי בגולה קהילת פולחן (Kultusgemeinde) כן אך בארץ לא. ואולי החיים בארץ תובעים מאתנו יותר — אם אכן מבקשים אנחנו להקים עדות אשר ישתרשו בה. ואולי זהו ההבדל בין היותנו יהודים בארצנו ובין היותנו ציונים בה?!
אני מאמין כי לוז הפעילות של תל"ם חייב להיות הקמת בתי ספר שהם בתי חינוך המחנכים חברי עדה לעתיד. בתי חינוך מקיפים ככל האפשר. מכתה א' ועד י"ב. חינוך עיוני וחינוך חוויתי. גן ירק אורגני. חינוך ולימודים בתוך הקהילה הלומדת אך גם חינוך לתיקון הסביבה והאדם מחוץ לכותלי המוסד. תנועת נוער פעילה כאופציה בחינוך לא פורמלי. אותם בתי החינוך ייהפכו לקהילות בהם ילדים ונוער, תוך דבקות בעניינים עליונים אמיתיים, יגלו את הבזקי השכינה ויישבו על ידה.
הכל בתנאי אחד ואין בלתו! חבר מחנכים אשר זה שליחותו. תוך קיום מסגרת קהילתית בינם ובין עצמם — גלויה לעין של החניכים. ומותר לשאוף למיזוג בין עדת המחנכים ובין הקהילה המתהווה של צעירים (ואולי גם הוריהם).
ובינתיים — הסתר פנים. עד מתי גלתה שכינה מתנועתנו?