הופיע בקיצורים ב: Reform Zionist Journal (2), March 1995, ARZA, N.Y.

רציונל כתנאי לפעילות ציונית-רפורמית

הציונות הרפורמית בצפון-אמריקה חייבת להציג רציונל ברור לשתי קבוצות של יהודים מחויבים ומחפשי-דרך. הקבוצה הראשונה כוללת את אותם יהודים רפורמים שעדיין אינם ציונים רפורמים ואילו הקבוצה השניה מורכבת מאלו המזדהים כציונים אך עדיין לא התמודדו עם הרציונל של הציונות הרפורמית.

מרבית מרצה של הציונות הרפורמית מושקע כיום ביהודים רפורמים. אולם אנרגיה זו מושקעת בעיקר בהפעלת היהדות הרפורמית לפעולות ספציפיות כגון בחירות דמוקרטיות לקונגרס הציוני ותמיכה במרכז לפלורליזם יהודי בישראל. לדעתי, הציונות הרפורמית טרם פיתחה רציונל ותוכנית פעולה מספיקים ומקיפים בקרב הציבור הרפורמי, כאלה המגדירים עמדות שעדיין אינן בקונצנזוס הכללי שלו.

בנוסף, הזניחה הציונות הרפורמית את הניסיון לתקשר עם אותם ציונים המחפשים רעיונות ואידיאלים חלופיים לבסס עליהם את השקפתם הציונית במציאות הקיימת בעולם היהודי של ימינו. ניסיון זה לתקשר דורש רציונל אמין. בלעדיו תשאר הציונות הרפורמית תופעה המוגבלת לציבור מסוים (רפורמי).

רציונל ציוני-רפורמי מתקבל על הדעת חייב למלא משימה כפולה. ראשית, הוא חייב להתייחס לבעיות הקיומיות של היהדות הרפורמית (ולמעשה, של הקהילה היהודית הרחבה). בעיות אלה מתמקדות בהחלשה המואצת של המחויבות (ולא רק הזהות) היהודית בתפוצות ובשחיקה הדמוגרפית המתלווה אליה, כפי שהמחיש בשנת 1990 סקר האוכלוסין היהודי של מועצת הפדרציות היהודיות.¹

שנית, הציונות הרפורמית חייבת להגדיר גישה ללאומיות יהודית, כולל תכלית לקיום יהודי, המתייחסת למציאות הפוליטית והחברתית העכשווית בעולם היהודי כולל ישראל. כדי לעשות זאת, היא חייבת להסביר את עצמה ביחס לקטגוריות ההיסטוריות של ההגות הציונית– ציונות פוליטית וציונות תרבותית.

ציונות פוליטית הפכה לפרו-ישראליות

מבחינה היסטורית, מטרתו של אבי הציונות הפוליטית, בנימין זאת הרצל, באה לידי ביטוי במצעו של הקונגרס הציוני הראשון (1897) שפורסם בבאזל:² "…. הציונות שואפת לרכוש בית מולדת בטוח במשפט פומבי לעם ישראל בארץ ישראל". תוכניתו של הרצל התמקדה בפתרון בעיית היהודים ואי-יכולתן ו/או אי-רצונן של מדינות לאומיות מודרניות רבות לאמץ את היהודים שבקרבם. הזוועות המהפכניות אליהן נקלע העם היהודי ברבע השני של המאה העשרים, המחישו בצורה מזעזעת את תחזיתה הקודרת של הציונות הפוליטית והולידו קונצנזוס יהודי משמעותי בעד תוכנית באזל.

הקמת המדינה ב1948- באישור אומות העולם לא ציינה את סופו של המאבק הפוליטי (והצבאי) של המדינה ולמענה. אולם, מאז 1948 המכשיר לקידום אותו מאבק פוליטי הוא מדינת ישראל הריבונית. האירועים הפוליטיים המכריעים המתרחשים כיום הם ההוכחה הטובה ביותר לכך שמדינת ישראל הריבונית היא האחראית להבטחת ההמשכיות הפוליטית שלה, ולא ההסתדרות הציונית העולמית, גוף שהוקם במקורו על-ידי הרצל לקידום הקמתה של מדינת היהודים. לפיכך, תהליך השלום חשף בצורה דרמטית את אי-הרלוונטיות של הציונות הפוליטית הקלאסית.

הציונות הפוליטית הפכה למיותרת. מטרתה כבר הושגה. בתפוצות, הפך הקונצנזוס שנוצר סביב הקמת המדינה לקונצנזוס פרו-ישראלי. בדורנו, קונצנזוס זה הוא נורמטיבי בקהילות יהודיות מאורגנות מחוץ לישראל וכולל את התנועה הרפורמית. קונצנזוס זה מתבטא בתמיכה פילנתרופית, כלכלית ופוליטית. תמיכה זו וודאי רצויה ומהווה מרכיב חיוני בעולם הערכים היהודיים שלנו, אך אופייה המשני מונע ממנה להוות תוכנית תנועתית בפני עצמה.

הציונות התרבותית – התוכנית אשר נשתכחה מלב

הציונות התרבותית קדמה לציונות הפוליטית. דוברה הראשי היה אחד העם (שמו הספרותי של אשר גינזברג 1927-1856). רעיונותיו המרכזיים של אחד העם הם בעלי ערך מיוחד בהפצת המסר הציוני-רפורמי השואף להבהיר את עמדות הציונות-הרפורמית לכאלה שכבר מזדהים כציונים.

אחד העם האמין שהשפעת המודרניות מאיימת על המשך הקיום היוצר של היהדות. מצד אחד, ההשכלה חשפה את חדלונה של היהדות המסורתית. מצד שני, היהדות הרפורמית במערב שללה את הלאומיות היהודית וצמצמה את היהדות לזרם דתי. אחד העם סבר שכח היוצר היהודי תלוי בהשפעות גומלין מתמידות בתוך מציאות משתנה של קיום לאומי פעיל ותחושה לאומית המתלווה לחיים האמיתיים של אהבה ועבודה.

עבור אחד העם, המרכיב החיוני ביהדות, הרוח הלאומית העברית, הוגדרה בידי הנביאים ושאיפתם הבלתי-מתפשרת ל"תיקון עולם". הנביאים גילמו את רעיון ה"שליחות" שהעניקה ליהדות את תחושת היעד שלה. אחד העם פיתח לראשונה רעיון זה במאמרו "כהן ונביא", שפורסם ב1894- (שלוש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון).³

אחד העם הבין שהשאיפה הנבואית לתיקון עולם צריכה להסתגל למציאות הפוליטית כפי שמייצג "הכהן". יחסי-הגומלין הדינמיים ביניהם הם השאור שבעיסת הכח היוצר של העם היהודי.. התחדשות יחסי-גומלין מיתיים-היסטוריים אלה שבין "כהן" ל"נביא" והפיכתם לכוח חיוני ליהדות מודרנית היתה משימתה המרכזית של הציונות התרבותית. שיקומו של הבית הלאומי היהודי היה תנאי הכרחי למטרה זו.

ישראל והתפוצות:

"תלות הדדית, קשר רוחני בל-ינתק…. חזקות ויצירתיות"

כאן מתבקש להביא מדבריו של הרב אבא הלל סילבר, אחד מאנשי המיעוט בתנועה הרפורמית בזמנו שדגל בציונות. הוא היה לדוברה הבולט של הציונות המדינית בשנות הארבעים. סילבר קרא לאיזון מחדש לאחר 1948 בין הרצל ואחד-העם. שנתיים לאחר הגשמת מטרתה הפוליטית המרכזית של הציונות שלה הקדיש כה רבות, אמר:

טוב שחזונו ותוכניתו הפוליטית המציאותיים של הרצל הם שנווטו את מהלך התנועה עד להקמת המדינה. הדגשה טרם זמנה של המושג מרכז רוחני או תרבותי היתה גורעת ממוכנותו של העם היהודי למאבק הפוליטי והצבאי המכריע שבלעדיו לא היתה קמה המדינה….
אך נצחונו הפוליטי של הרצל כעת סולל את הדרך לחזונו של אחד העם– של מרכז מקרין כלפי חוץ במדינה יהודית מחודשת שיהא גם בעל השפעה מאחדת ליהדות העולם….
הקהילות היהודיות בתפוצות יצפו בדריכות להשפעות מדרבנות היוצאות מישראל. אך יהדות התפוצות אינה צריכה להישאר בגדר כלי סביל המקבל השפעות תרבותיות מבחוץ. היא יכולה להיות, כפי שאכן היתה לעתים קרובות בעבר, מוקד יוצר בזכות עצמה, בכל מקום בו טופחו דתו, שפתו וספרותו של העם היהודי"… (ההדגשה שלי- מ.ל.)
זוהי תוכנית טובה להישרדות יהודית מעתה ואילך. ישראל והתפוצות צריכות להישאר תלויות זו בזו וקשורות מבחינה רוחנית אולם נבדלות מבחינה פוליטית. יש לסייע לשתיהן להיות חזקות ויצירתיות.⁴

האם יכולה הציונות-הרפורמית לנסח רציונל וליישם תוכנית פעולה שיקדמו את חזונו של אבא הלל סילבר על מערכת-יחסים שבה גם ישראל וגם התפוצות הן חזקות ויצירתיות, עצמאיות אך בעלות קשרי גומלין רוחניים איתנים? האם תוכל הציונות הרפורמית להגדיר ולהפעיל תוכניות מעשיות, בישראל ובתפוצות, שתהוונה 'שליחות' ברוח הנביאים? כיצד תתייחס הציונות הרפורמית לאתגר האוריינות היהודית-ציונית בקרב הציבור שלה?

לדעתי, תפקידה של "ארצה" הוא להתבסס על הקונצנזוס הפרו-ישראלי ולהגדיר סוגיות שעדיין אינן בקונצנזוס הכללי אך הנן חיוניות להגשמת תוכנית פעולה ציונית-רפורמית. כיום, סוגיות אלה נוגעות לתרבות יהודית — מדינית (פוליטית), לאומית ודתית.

בסיס פוליטי לתלות-הדדית

במידה מסוימת, התנועה הציונית-רפורמית (ובראשה "ארצה") מבינה שלאור הקונצנזוס הפרו- ישראלי הכללי, דרוש בדק-בית מרחיק לכת במוסדות היהודיים הקיימים (התרבות הפוליטית).

כפי שציין הרב אשר הירש, האידיאולוגיה הציונית הרשמית כפי שנוסחה במצע ירושלים בשנת 1968 וההשקפה הפרו-ישראלית ה"לא-ציונית" כביכול של "מגייסי התרומות" שהתבטאה בתצהיר המשימות של הסוכנות היהודי ב1990- הן זהות במהותן⁵. הכרה בעובדה זו הביאה את "ארצנו" (ארגון הגג הבינלאומי שבו “ארצה” הוא המרכיב האמריקאי) לתמוך בארגון מחדש דמוקרטי כלל-עולמי של העם היהודי בגוף יהודי-ציוני כולל שישקף קונצנזוס זה. היה זה אידיאלי לכנס את הכינוס הראשון של ארגון יהודי-ציוני עולמי חדש זה באוגוסט 1997 בשנת המאה לקונגרס הציוני הראשון.

אולם עדיין לא הוצע רציונל מספק לשינויים הדרושים כדי לבצע ארגון-מחדש דמוקרטי כלל-עולמי. בהעדר רציונל כזה, קיימת סכנה מתמדת של הקרבת עיקרי רעיוננו. לדוגמא, אם הציונים הרפורמיים אכן מציעים להקים גוף יהודי-ציוני עולמי חדש, אזי יתכן שהאנרגיה המושקעת בניסיון לתקן מבפנים את ההסתדרות הציונית העולמית היא מיותרת ואולי מכשילה את עצמה.

הבעייתיות של הדמוקרטיה בתפוצות

דמוקרטיה אינה טבועה ביהדות ואיננה חלק מהתרבות הפוליטית הקהילתית היהודית המסורתית בתפוצות.⁶

הקהילה היהודית הסמכותית הטרום-מודרנית נוהלה בידי אליטה בעלת עצמה של פרנסים וחכמים– האמידים והמלומדים. היום היינו מכנים אותם התורם הגדול והיהודי המקצוען. לרוב, הן בעבר והן בהווה, זו היתה והינה אליטה של אנשים אחראים, אכפתיים ומסורים. אולם, זו היתה והינה אליטה מתנשאת. היא לא היתה ואיננה דמוקרטית. השיטה המסורתית אינה מתאימה להתמודדות עם הבעיות העומדות כיום מול העם היהודי בתפוצות, במיוחד בארצות-הברית, מכיוון שהיא מחזקת את אדישותם ו/או התנכרותם של מספר הולך וגדל של יהודים המזדהים באופן פסיבי.

השיטה הנוכחית של ארגון הקהילה היהודית גורעת מסמכותו של היהודי הממוצע בעל האמצעים הצנועים ונוטלת מרבים את המוטיבציה לעסוק בענייני הקהילה. חלפו ימיה של המחויבות האתנית כהחזר מותנה שהשלימה עם מבנה הסמכות המסורתי. פעילות קהילתית יהודית (להבדיל מהתעניינות ביהדות) נעשית יותר ויותר נחלתם של היהודים העשירים והמקצוענים (Jewish professionals).

המקצוענים היהודים מצדם הפכו משועבדים לקבוצה קטנה, המתמנה על-ידי שיטת "סחבקים" של עמיתיהם האמידים ואינה אחראית כלפי הציבור הרחב. הם החדירו תרבות של הנהלת חברה בע"מ לענייני הקהילה היהודית. כמעט שלא מתקבלת תשומה מהציבור הרחב ואין מבקשים אותה. כפי שניסח זאת מקצוען יהודי אמריקאי בכיר במגבית היהודית המאוחדת: "אנו פועלים לפי הכלל — בעל המאה הוא בעל הדעה" We go by the Golden Rule- He who has the gold- rules)).

"תיקון עם"– תיקון מוסדותיו של העם היהודי צריך להיות מטרה טבעית של הרפורמה. עקרונות הדמוקרטיה וההדדיות בין ישראל והתפוצות צריכים להנחות את מדיניות הציונות הרפורמית.

זכות הצבעה יהודית אוניברסלית

אני מאמין שמסגרת מוסדית דמוקרטית משותפת לכל יהדות העולם עם זכות הצבעה אוניברסלית לבחירות לאותה מסגרת, היא תנאי מוקדם להדדיות בין ישראל והתפוצות.

הרעיון המיוחד של הלאומיות היהודית "אנו עם אחד" מבטא לא רק אחריות הדדית אלא גם מצריך פורום דמוקרטי ממוסד כלל-עולמי לטיפוחה המתמשך של הדדיות זו. בחירות דמוקרטיות לפורום יהודי-ציוני כלל-עולמי בוודאי יעוררו עניין ומחויבות ללאומיות יהודית הן בארץ והן בתפוצות.

במציאות, התנועה הרפורמית לכשעצמה ומנהיגיה כיחידים הם חלק אינטגרלי מתסריט אליטת הכוח המסורתית. יהיה זה תמים לחשוב שהממסד הרפורמי יוכל לתפוס יוזמה ולדרוש זכות הצבעה יהודית אוניברסלית, עם כל ההשלכות על העצרת הכללית של מועצת הפדרציות היהודיות*, העצרת הכללית של הסוכנות היהודית וחבר הנאמנים. אך דווקא "ארצה" יכולה להעלות עניין זה בצמוד לדרישה להקמת גוף יהודי-ציוני עולמי חדש. לכך דרושה הנהגה נחושה ובקיאה של אנשי שורה. (הציונות הרפורמית עצמה צריכה להיזהר מלהפוך למקצוענית מדי). על-ידי מאמץ ארצי מתואם, יוכלו פעילי "ארצה" להעלות עניין זה ברמה המקומית בפדרציות ברחבי ארה"ב.

האם "ארצה" מוכנה להקמתו של גוף יהודי-ציוני עולמי המבוסס על זכות-הצבעה יהודית אוניברסלית שנקבעת על-ידי תרומה מינימלית למגבית היהודית המאוחדת/קרן היסוד בתפוצות או על-ידי אזרחות ישראלית? למעשה, זהו חידוש הרעיון שמאחורי "השקל" הציוני בימי טרום-המדינה. פירושו גם בחירות נפרדות בישראל לגוף החדש. התפשרות על בחירות בתפוצות בלבד תגביר את הקיטוב בין ישראל לתפוצות ותערער את הבסיס המוסדי להדדיות.

ישראל וגוף יהודי-ציוני עולמי

בישראל, "השקל" לקונגרס הציוני הומר על-ידי השיטה הפרלמנטרית הישראלית. זה הותיר חלל בכל הנוגע למערכת-היחסים לפעילות משותפת שבין יהודי ישראל והתפוצות. נציגים ישראלים לקונגרס הציוני מתמנים כיום בידי מפלגותיהם על בסיס הבחירות לכנסת. הם מתיימרים לייצג את הבוחרים ששלחו אותם לכנסת אך זוהי בדיה. למצביע הישראלי הסוגיות המעסיקות את העם היהודי הנן שוליות במקרה הטוב. לישראלים אין דרך להביע את התייחסותם לבעיות הנוגעות לעם היהודי וליהדות התפוצות. חסרה זירה לניהול דו-שיח עם הקהילה היהודית-ציונית שבישראל.

התוצאה היא שלילית משתי בחינות. הראשונה והמזיקה ביותר היא שהציבור בישראל אינו חשוף באופן מקיף ובפרקי זמן קבועים לסוגיות המעסיקות את העם היהודי בכללותו (כגון: יחסי ישראל-תפוצות, אופייה היהודי של מדינת היהודים, קליטת עליה מהמערב). בחירות לגוף יהודי-ציוני עולמי יגבירו את המודעות לאופייה של הזהות היהודית והישראלית. הסוגיות הרלוונטיות תחדורנה לוויכוח הציבורי ותענקנה לגיטימיות לדיונים במערכת החינוך בישראל. ברור שזו תהווה הזדמנות אדירה לציונות הרפורמית.

שנית, המוסדות הציוניים הפכו ל"מפלט" לבעלי תפקידים מפלגתיים בישראל שאיבדו את הרלוונטיות בזירה הישראלית. אמנם חלקם אנשים מוכשרים ומסורים מבחינה מעשית, אך אין הם חייבים בדיווח לאף אחד לאחר מינויים. פרשת שמחה דיניץ המחישה את שעלול לקרות כאשר אישיות יהירה החסינה בפני ביקורת במילוי תפקידה מתמנה על-ידי מנגנון מפלגתי אדיש לתפקיד בעל חשיבות מכרעת בעולם היהודי. שם המשחק הופך אז להיות כוח פוליטי אישי והישרדות.

מרכיבי "הקשר הרוחני בל-יינתק"

חזון "הקשר הרוחני" של אבא הלל סילבר מצריך טיפוח נוסף של נורמות יהודיות– הן בישראל והן בתפוצות.

לא יתכן "קשר רוחני בל יינתק" במציאות הקיימת של גישות פלורליסטיות ליהדות אם המדינה מעניקה לגיטימיות רק לפירוש אחד של תרבות יהודית דתית. מלבד השפעתו השלילית על הרוחניות הישראלית, מצב זה מגביל את מידת הזדהותם הרוחנית של מגזרים משמעותיים של יהדות התפוצות עם מדינת ישראל. הציונות התרבותית סבורה שהמדינה היהודית תהיה מעבדה ליהדות יצירתית ושכל זרמי היהדות יוכלו להשתמש בה ככזאת. ניסיונו של הממסד האורתודוכסי (ובמידה רבה האורתודוכסי הלא-ציוני) לשלול את לגיטימיות הפלורליזם היהודי הוא ניסיון לחנוק את הציונות התרבותית.

עבודתו הנחשונית של המרכז לפלורליזם יהודי בישראל בקידום הלגיטימיות של פלורליזם יהודי מתחיל לשאת פרי ואני מאמין שהוא יהווה זרז בעל חשיבות היסטורית בעיצוב יחסי דת ומדינה בישראל של מחר. זהו הישג מרשים ש"ארצה" יכולה להתגאות בו אך עדיין ארוכה הדרך.

בהובלת המאבק לזכויות הרפורמים בישראל, הציונות הרפורמית מייצגת את כלל היהדות הרפורמית הפעילה. אך תהיה זו טעות מצד הציונות הרפורמית להפוך סוגיה זו לרציונל לקיומה.

כדי להוות גורם מכריע ביצירת קשר רוחני בל יינתק, הציונות הרפורמית חייבת ליצור ראש-גשר הרבה יותר משמעותי בתוך החברה הישראלית. זה תלוי באופייה של הפצת המסר הרפורמי בישראל, בהגברת עליה רפורמית בעלת-מחויבות וביישום חינוך ציוני רפורמי בתפוצות.

אופייה של הרפורמה בישראל

האם הרפורמה בישראל תשוכפל מהמתכונת שבתפוצות או האם היא תפתח דרכים שונות? כבר העליתי את נושא "בין היהדות המתקדמת ובין הציונות המתקדמת⁷" ודי לציין כאן שלאור המשאבים (האנושיים והכספיים) המוגבלים, ישנו קונפליקט בין פיתוח קהילות לבין קידום המסר באמצעות מערכת חינוך. אני סבור שעלינו לעשות כל שביכולתנו להבטיח שוויון זכויות לקהילות שלנו. אך עליית מספר המשתתפים בתפילות רפורמיות תשפיע רק באופן שולי על יחס הישראלים בטווח ארוך לתרבות יהודית. לעומת זאת, מערכת חינוך בת-קיימא היא דרך מציאותית יותר, מבחינה אידיאולוגית וכלכלית, שבה יכולה הציונות הרפורמית להשפיע על אופייה הרוחני העתידי של החברה הישראלית. בנסיבות הפוליטיות הקיימות נפתח חלון של הזדמנות פוליטית לחינוך הרפורמי בישראל.**

פעילות המקדמת את העלייה הציונית-רפורמית

גודלה המזערי של התנועה בישראל מחייב את הציונות הרפורמית לפתח תוכנית של פעילות המקדמת את העלייה. המטרה צריכה להיות כמה מאות עולים לשנה המחויבים לציונות הרפורמית מתוך הקהילה העולמית של כמליון וחצי יהודים רפורמים. כיום ראש-הגשר הציוני רפורמי אינו גדול מספיק בשביל הפעילות הדרושה כדי להשפיע על החברה הישראלית. בכל מקרה, עליה היא הכרח אידיאולוגי לאמינותה של כל תנועה המתכנה "ציונית".

עבור יהודים רפורמים קשר רוחני הוא גם פונקציה של קשרים והזדהות אישית. אין זה אומר שעליה היא הקריטריון המגדיר מיהו ציוני. זה כן אומר שתוכנית מעשית לקידום העלייה צריכה להיות יעד מרכזי של "ארצנו" בכלל ושל "ארצה" בפרט. נוכחות בולטת יותר של הציונות הרפורמית בישראל בוודאי גם תשפיע לטובה על יחסי ישראל-תפוצות עבור יהודים רפורמים בתפוצות⁸.

חינוך פרו-ישראלי או ציוני-רפורמי⁹

ברור שאחת מהשלכותיו של חינוך ציוני רפורמי היא גידול בעליה הציונית רפורמית. אולם, משמעותו האמיתית של חינוך ציוני-רפורמי היא בהשפעה הציונית שתהיה לו על התנועה הרפורמית בכלל בתפוצות. באומרי "השפעה ציונית" כוונתי למחויבות לעם ישראל בהחלטות אישיות בחיים ובמחויבות לפעילות קהילתית, הן של מקצוענים והן של אנשי שורה.

חינוך פרו-ישראלי לנוער התפוצות הוא חלק מהקונצנזוס הפרו-ישראלי. אולם, אין הסכמה בתוך קונצנזוס זה על כדאיותו של חינוך יהודי-ציוני. כיצד מבדילים ביניהם?

בנוסף ל"לימודים על" ישראל במסגרות פורמליות ובלתי-פורמליות שונות, חינוך פרו-ישראלי מכוון לחוויה ישראלית קצרה יחסית (בדרך-כלל בקיץ) ו/או לחוויות שעקב אופי עיצובן החינוכי אינן מאפשרות הבהרת ועימות ערכיים שהם כה הכרחיים לתהליך קבלת החלטות חיים ומחויבות. מרבית הנסיעות לישראל הן באמת סוג של תיירות חינוכית שמטרתה לחזק את הזהות היהודית ובטווח הקצר הן באמת עושות זאת. אולם, השפעתן ארוכת-הטווח על מחויבות לקהילה היהודית מוטלת בספק.

יתרה מזאת, המסגרת התיירותית הטבועה בגישה הפרו-ישראלית יכולה אמנם לגבש את הזהות היהודית אך היא גם מחזקת את הקיטוב של "אנחנו-והם" בין ישראל והתפוצות במקום לעודד תלות-הדדית רוחנית..

בחינוך יהודי-ציוני, התהליך החינוכי נתפס כשלמות אורגנית, המגלמת אסטרטגיה מהילדות המוקדמת עד הקולג' ואחריו והמקיפה את החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי כאחד. חינוך יהודי-ציוני מתרחש ב"שדות" דינמיים של הקהילה כגון בתי-ספר, מחנות קיץ וחוויות ישראליות. כל מסגרת חינוכית היא "שדה" שבו דמויות דגם רלוונטיות (מקצועיות ובלתי-מקצועיות) פועלות כסוכני תרבות של נורמות יהודיות-ציוניות. החוויה הישראלית היא חלק מתהליך זה.

בשלב מסוים (בוודאי לאחר התיכון) השליטה בתהליך זה חייבת לעבור מאנשי המקצוע לנוער ולמבוגרים צעירים הפועלים כאנשי שורה או בהתנדבות-למחצה. יש להאציל להם סמכות מכיוון שרק כך ניתן לדרבן אותם למחויבות. בצפון אמריקה השליטה הקיימת של אנשי מקצוע מקשה על התפתחות כזו אלא אם היא תקבל תמיכה פעילה מאנשי שורה המבינים את הסוגיה.

יעדו הסופי של חינוך יהודי-ציוני הוא מחויבות ציונית-תרבותית להשתתפות אישית, עם אחרים בעלי שאיפות דומות, באיזושהי תוכנית פעולה של תיקון עולם. מחויבות ציונית-תרבותית יכולה להוביל לעליה אך במקרה כזה עליה היא רק שלב במסלול מסוים של הגשמה יהודית-ציונית. המרוויחה העיקרית היא הקהילה בתפוצות הזוכה להשפעתם המרעננת של בוגרי החינוך הציוני.

לחוויה ישראלית-ציונית יש תכונות מאפיינות משלה. לא מספיק ללמוד "על" ולראות– זהו ההבדל בין תיירות חינוכית פרו-ישראלית קצרת-טווח לבין תוכנית ציונית ארוכת-טווח. אך זמן אינו הגורם היחיד. התוכנית צריכה להיות לא רק מספיק ארוכה, היא צריכה גם להיות מתוכננת כך שמשתתפיה יתנסו במגוון של אופציות יהודיות-ציוניות ויעברו תהליך כתוצאה מכך.

באופן אופטימלי, על משתתפי התוכנית להיות בעלי רקע משותף ולקיים יחסי-גומלין טובים. אך מצד שני, צריכה להיות הזדמנות מספקת ליחסי-גומלין מורחבים עם חברים המייצגים גוונים של אופציות ערכיות שונות.

מבחינת דינמיקה קבוצתית, התוכנית צריכה להוות "שדה חינוכי". במסגרת "שדה" זה מתבררות ומוצעות למשתתפים דרכי המשך לאחר החוויה הישראלית. המשתתפים חייבים לחוש שיחסים בין-אישיים ונורמות חדשות שפותחו במשך השנה ממשיכים למלא תפקיד משמעותי בחייהם לאחר חזרתם לתפוצות.

בעניין חינוך ציוני-רפורמי, הציונות-הרפורמית מוצאת את עצמה בעמדה פרדוכסלית. בכמה מהתנועות החברות בה, במיוחד בריטניה ואוסטרליה, ישנן תנועות נוער ציוניות מעולות. מאז ייסודו של נצ"ר*** עולמי בראשית שנות השמונים, קהילות רפורמיות אלה החלו לחוש את השפעתן המרעננת המצטברת של עשר שנות חינוך ציוני (שחלק אינטגרלי ממנו הוא שהות של שנה בתוכנית ציונית-רפורמית בישראל). חינוך ציוני-רפורמי הפך לנורמה עבור אחוז ניכר מהנוער שלהם.

נצ"ר עולמי מתבסס בהדרגה גם במדינות אחרות בתפוצות. למרבה הצער, זה אינו כולל את צפון אמריקה שהיא המאגר העיקרי של נוער רפורמי.

האם "ארצה" מוכנה ליטול יוזמה בתוך ה-UAHC – האיגוד של קהילות רפורמיות בצפון אמריקה}} כדי להעניק לגיטימציה לרעיון של תנועת נוער ציונית וליצור תוכניות ציוניות בחינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי כאחד? העובדה ש"ארצה" הכירה רשמית ב-NFTY כארגון מסונף פירושה רק שניתן מעטה של לגיטימיות ציונית לארגון נוער פרו-ישראלי. נקודת התחלה טובה יכולה להיות גיוס בוגרי NFTY לתוכניות ישראליות שבהן הם יוכלו לקיים יחסי-גומלין משמעותיים עם נוער ציוני-רפורמי ואחר ממדינות שונות. חלק מהחוזרים מתוכניות כאלה יוסמכו להקים תנועת נוער ציונית-רפורמית אוטונומית למחצה. בגלל אופייה הציוני, סביר שתנועה זו תנקוט בעמדות מחוץ לקונצנזוס הכללי ולכן היא תצטרך להיות חלק מ"ארצה". עם זאת, "ארצה" תצטרך להבטיח ברמה המקומית, האזורית והארצית שלתנועת נוער ציונית-רפורמית תהיה גישה למסגרותNFTY ולמחנות הקיץ של ה-UAHC.

חינוך ציוני-רפורמי לכלל הנוער הרפורמי יהיה הגורם המכריע בהחדרת המושגים של "עם אחד" ו"הדדיות רוחנית" בקרב יהודים רפורמים בדור הבא. חינוך ציוני-רפורמי יכול להוות כוח מושך הפועל נגד השחיקה המפוררת מולה עומדת היהדות הרפורמית, מבחינה איכותית וכמותית. לפיכך, סוגיית החינוך הציוני-רפורמי היא מרכזית בנקודת המפגש שבין ציונות רפורמית ויהדות רפורמית בתפוצות. המשך התפתחותה היוצרת של היהדות הרפורמית בתפוצות תלוי בהחדרת תחושת ייעוד יהודית, אותה תחושת שליחות שרק הציונות הרפורמית יכולה להעניק.¹⁰

---

¹Council of Jewish Federations, Highlights of the CJF 1990 National Jewish Population Survey, New York, 1991

²ציטוט בעברית מתוך יוסף נדבה, הערך "ציונות" באנציקלופדיה העברית, כ"ח, ע. 595.

³אחד העם, על פרשת דרכים, כרך א', דביר, ת"א תשכ"ד, עמ' קע"ד.
,Philadelphia ,Jewish Publication Society, עמ' 125

⁴,Abba Hillel Silver "Problems and Prospects of American Judaism" (נאום יום המייסד, היברו יוניון קולג', 12 במרץ 1950) אצל:Herbert Weiner (ed.) ,
Therefore Choose Life: Selected Sermons, Addresses and Writings of Abba Hillel ,Silver World Publications, ניו יורק, 1967, עמ' 409-410;
גם בתוך: Michael Langer, Reform Zionist Perspective, UAHC Youth Division, New-York, 1977, p.255

⁵ הרב אשר הירש, הקשר בין ישראל והגולה: רה-אירגון של העולם היהודי לקראת המאה ה-21, איגוד עולמי ליהדות מתקדמת – "ארצנו", ירושלים, 1993, עמ' 10. ראה גם בספר זה 1:5 – "מוסד דמוקרטי חדש לעם ישראל".

⁶Michael Langer (Livni),Democracy, Religion and the Zionist Future of Israel
Judaism, vol. 36, no. 4, סתיו 1987, עמ' 400-415. עברית: בספר זה – 1:4.

⁷Michael Livni,"Reform Judaism and Reform Zionism in Israel”, Journal of Reform Judaism, Spring 1991, עמ' 49. גירסה עברית – כאן פרק 5:2.
למבט נוסף ראה גם: Mordecai Rotem, “Israeli Reform Judaism: An Alternative View”, in Journal of Reform Judaism, Spring 1992, p.61.

⁸ראה פרק זה מס' 6 – "פעילות לקידום עליה ציונית רפורמית".

⁹ לדיון מורחב יותר בחינוך ציוני-יהודי ראה: בספר זה פרק 3.

¹⁰ לדיון נרחב בנושא חינוך ציוני וחינוך לציונות רפורמית – ראו פרק 3 ופרק 4.