מתוך: שדמות, גליון ק', כסלו תשמ"ז – ינואר 87'

מהי תנועה?

שורש המילה "תנועה – נ.ו.ע.". הרעיון המהותי, לגרום לתנועה ממצב חברתי קיים, אל מצב חברתי אחר. לשם כך צריך להניע אנשים "להתניע" מערכת כדי שאכן תהיה תנועה ממצב קיים למצב אחר.

תנועה ופוליטיקה

אריסטו הגדיר את הפוליטיקה כמדע של ענייני אנוש. על כן, תנועה אשר במהותה מנסה להשפיע, לעצב את פני החברה או חלק ממנה על פי מגמותיה ו/או חזונותיה היא תמיד פוליטית. מפלגה מהווה התארגנות פוליטית פורמאלית, בעלת מצע (הצעות) מוסכם בין חבריה על אופיה הרצוי של החברה והאמצעים שיש לנקוט לקדם את החברה והמדינה לעבר מימוש הצעות אלה.

תנועה וארגון

המסגרות המצויות לטיפול ולקידום פני החברה על כל מישוריה הן ארגוניות. הן מבוססות על הנחה כי הקיים הוא פחות או יותר רצוי. כל מסגרת: בית-ספר, מתנ"ס, עיריה, צבא, מדינה, איגוד מקצועי וחברה מסחרית, דואגת לקיומה וקידומה במשולב עם מסגרות אחרות קיימות. כל מערכת מצויה כזאת מפתחת היערכות ארגונית מתאימה להבטיח את תיפקודה התקין (בירוקרטיה). הבירוקרטיה דואגת לאייש את המערכת באנשים אשר יפעילו אותה בהתאם לצרכים של כל משבצת ארגונית שבה.

תנועה מופיעה רק כאשר בני אדם חשים במצוקה רוחנית-נפשית ו/או חומרית בתוך מסגרות ארגוניות קיימות במציאות קיימת. במידה ותשכיל קבוצת בני אדם, בתוך מציאות קיימת, לאמץ חזון של מציאות אחרת ולעצב תכנית פעולה המחייבת את חבריה אישית לפעול – רק אז תתפתח תנועה.

תנועה לא תכבול את פעיליה על פי משבצות ארגוניות. היא תנסה להפעיל את המתייצבים על פי כישוריהם ואישיותם לשם קידום מטרות התנועה.

אולם, גם במציאות של כל תנועה הפועלת לאורך זמן כלשהו מתעורר הצורך של מיסוד מסויים – פיתוח מערכת ארגונית אשר תבטיח תשתית תקינה לפעילות התנועתית. על כן, המאפיין של תנועה אינו העדר מערכת ארגונית אלא – המתח בין הארגוני והתנועתי. במערכת הארגונית גרידא אין כלל לגיטימציה לקיום מתח מסוג זה.

אמונה ואידיאולוגיה

המשתייך לתנועה הוא אדם מאמין. לצורך זה אין מענייננו אם אמונתו פרי של תהליך התחנכות במשך שנים או התגלות אישית פתאומית. אין זה מענייננו אם האמונה היא תולדת תהליך רציונלי-השכלתי או אם זו אמונה מתוך השראה דתית. האמונה חייבת להביא להשקפת עולם אשר חורגת מהשקפת העולם המצוייה בסביבה הקיימת. השקפת העולם חייבת להביא לאידיאולוגיה כדי לחולל תנועה.

המצוקה האישית הנובעת מהעדר תנאים לחיות על פי אמונה מסויימת, חייבת להתגבש בצוותא. זעקת הבודד נשארת זעקת הבודד (קול קורא במדבר) אלא אם כן ניצתה קבוצת אנשים המוכנים לפעול.

אידיאולוגיה מהווה תכנית פעולה לממש אמונה והשקפת עולם בהווה ובעתיד.

אין תנועה ללא אמונה, השקפת עולם ואידיאולוגיה המביאה לתכנית פעולה.

אמונה סופית ואמונה אין-סופית

התיאולוג הנוצרי פול טיליך (Paul Tillich) הבחין בין אמונת אמת (אמונה אינסופית) ואמונה כוזבת (אמונה סופית)¹. כל אמונה מושתתת על יעד שניתן להגשימו בצורה סופית וגשמית בהווה ההיסטורי (לאומי או אישי) היא בחינת אמונת כזב. החזון של הרייך הנאצי אשר אמור היה להתקיים במשך 1000 שנים מהווה דוגמא של אמונת כזב אשר חוללה תנועה לאומית הרת אסון. אמונת אמת אינסופית קיימת תמיד כמרכיב של חזון אחרית הימים. תנועה אשר המסר שלה הוא חזון מסוג זה יכולה אמנם להתמסד, והממסד נהפך מאמצעי למטרה. אך אם הממסד מתקיים על פי עקרונות דמוקרטיים ופתוחים, תמיד קיימת אפשרות להתחדשות החזון. וגם אם הממסד מדכא את היסודות התנועתיים קיים סיכוי שיפרצו.

סוגי תנועות

תנועה יכולה להיות מוגבלת למשימת שעה מסויימת (למשל: הורים נגד שתיקה) או תנועה יכולה להתרכז במגזר מסויים (למשל: התנועה לזכויות האשה) או, מאידך, תנועה יכולה להיות כללית, בעלת השקפה כללית – לגבי כלל פני החברה של עם ו/או עולם. כך התנועה הציונית באה לשנות את פני עם ישראל. התנועה הסוציאליסטית באה לשנות את פני החברה האנושית כולה. הציונות הסוציאליסטית היתה שילוב בין מגמה תנועתית לאומית ומגמה תנועתית כלל-אנושית.

דרכה של תנועת נוער ציונית

התנועה הציונית קמה לעם ישראל על רקע המצוקות הפיזיות-חומריות ועל רקע המצוקות הנפשיות-רוחניות שהיו מנת חלקו כתוצאה מהמפנים הכבירים (ובעיקר התפוררות של החברה המסורתית אצל כל העמים, לרבות עם ישראל), אשר חולל העידן המודרני. על רקע זה תבעה התנועה הציונית שינוי מרחיק-לכת ב"אקולוגיה" של העם – הן מבחינת המצאו הפיזי והן מבחינת אופיו הנפשי-רוחני. תנועת נוער בהקשר לתולדות התנועה הציונית מהווה מסגרת רצונית-חינוכית-תנועתית שהאמצעי למימוש חזונה (או, ליתר דיוק, הדרך לחזונה) היא בהגשמה עצמית.²

תנועת הנוער הציונית הקלסית התפתחה תוך כדי ואחרי מלחמת העולם הראשונה ונהייתה תנועה כללית מבחינת תכניה ומטרותיה הלאומיים והכלל-אנושיים. ערכיה ותכנית-הפעולה שלה נשאבו מהדרש הציוני-סוציאליסטי שלה על מצוקות החברה היהודית בת-זמנה. הדרך למימוש הערכים בפועל, הגשמה עצמית, היתה לחנך נוער אל חזונה במסגרות חברתיות אשר ימשיכו להתקיים גם בחברה בוגרת. מתוך כך, עם חליפת הדורות ועם המעבר לא"י תיוותר חברה בוגרת חדשה בעלת הערכים החלופיים המתוקנים. המסגרת החברתית של תנועת הנוער "לשעבר" תישא את אורח החיים החדש כחברה בוגרת, כך תתגשם "החברה האחרת". זאת אומרת – הדרך לחנך אל החברה האחרת וחזונה היא לחנך במסגרות חברתיות שיש להן המשך טבעי בחברה המבוגרת. כאשר הנוער נהיה מבוגר אזי הוא מהווה, בפועל, את החברה הבוגרת האחרת המתוקנת והמגשימה, הלכה למעשה.

הדרך החלופית בחינוך – הידיעה, החוויה, ההזדהות

כל חברה מקיימת מערכת חינוך פורמאלית וא-פורמאלית אשר מנחילה ערכי יסוד, נורמות והשקפות לדור ההמשך. התהליך מתחיל במשפחה, ממשיך בגן הילדים, בי"ס יסודי ותיכון, ובארץ נוסף צה"ל כחוליה חשובה. לבסוף קיים השלב של חינוך גבוה. התהליך מלווה בכל השלבים בהשפעת הסביבה והתקשורת ההמונית. כל הגורמים יחדיו מבטיחים חיברות ותירבות לחברה הקיימת, ז"א, אדם אשר יוכל להשתלב בתיפקוד תקין לתוך אותה חברה קיימת.

ברור כי אין כאן תהליך של הקניית ידע גרידא. משמעות הידיעה ותכליתה נקלטת ע"י צעירים על-סמך החוויה שמתוכה נקנה הידע וכן על-ידי דרגת ההזדהות עם הגורם האישי המחנך.

כמובן, הדברים מורכבים. תהיה זאת כסילות לטעון שלא ניתן ללמוד מתימטיקה אלא תוך חוויה חיובית, והזדהות עם המורה. מאידך, מעטים המקרים בחינוך שהגורמים – ידיעה-חוויה-הזדהות – מנוטרלים לגמרי זה מזה.

תנועת נוער מקימה בעיקר מסלול חוויתי חלופי שבתוכו מזדהים צעירים עם מדריכים/ות המגלמים, ע"י הגשמה אישית, השקפת עולם אחרת לעומת השקפת העולם הקיימת. נייצג זאת בציור בהמשך, המתואם למציאות הארגונית הקיימת בתנועות הנוער בארץ.

 

* הטבלה מדגימה את ההסתעפות מהחברה הקיימת למסלול התנועתי-חינוכי אל חברה אחרת.
** תל"ת – חופשה ללא תשלום – חיילי נח"ל המשמשים כמדריכים בתנועת נוער במשך שנה.

הגשמה מתחילה בשכבה הבוגרת

השכבות הצעירות נדמות, במידה רבה, למסלול המקובל של חיברות ותירבות לחברה הקיימת. מבחינה סמלית המעבר מ"ארגון ילדים" אל תנועה מתקיים בסוף כיתה ח' (הבטחה) וכתה ט' (קורס הדרכה – קורס פעילים). זו ראשית ההגשמה העצמית.

בשלב זה, הנוער מתחיל להיות מודרך על ידי מדריכים בוגרים יותר, וחשוב מכל – הוא בעצמו מתחיל להגשים – זאת אומרת, המדריכים הצעירים נוטלים אחריות לעתיד החברה על ידי הדרכת השכבות הצעירות והפעלת המסגרת הארגונית (שבט-מחנה-קן) המאפשר קיום התהליך החינוכי החלופי. אין צורך שכל חברי תנועת הנוער יעברו את כל המסלול. רצוי שגרעין שעבר את השכבות הצעירות יקלוט אליו בגילאי תיכון.

אמרנו לעיל כי תנועה היא פועל יוצא ממצוקות חומריות ו/או רוחניות. אין ספק כי היום המצוקות בארץ הן במידה רבה רוחניות. מלבד מגזרים מסויימים של יהדות ציונית אורתודוכסית, קיים העדר של דגמי חברה מגשימה אשר יכולה להוות מוקד הזדהות למגשימים בדרך. דבר זה מגביר את החשיבות של דמויות הזדהות בדרך אל הגשמה אשר מבטיחות קיום התנועה ובו-זמנית מתלבטות בדרכה של התנועה. למשל: שלב של שנת שירות מאוחרת.³

השפעות גומלין בין תנועה וחברה קיימת: סיכונים

נדמה את הקשר שבין תנועה והחברה הקיימת לשדה דינמי שבו אורבות סכנות משני צדדים. במידה והיחוד הרעיוני אינו ברור דיו ולא ניתן לגלמו בדמותם של מדריכים – אזי תיסחף התנועה בכיוון החברה הקיימת. מסגרתה כביכול – "תנועה" אך לאמיתו של דבר זו תנועה שנהפכה לארגון. אופיינית לה מלחמת-קיום ארגונית ללא מתח פנימי רעיוני.

אולם אורבת סכנה גם בכיוון השני – מתח כה רב עם הנורמות של החברה הקיימת שאין כבר אפשרות של תקשורת. הקשר ניתק, זו כת. הכת כבר לא תראה את עצמה מנסה להשפיע באופן פעיל על תיקון החברה הקיימת – אלא היא תנסה "להציל" יחידים ממנה, לנתק אותם ולדחפם לשורותיה.

"שטיפת מוח" היא טקטיקה של כת – ומתאפשרת רק במסגרת מנותקת מהחברה הקיימת (אין זה משנה אם הניתוק הוא רצוני מטעם הפרט או אם הניתוק נכפה על הפרט).

בעיתות משבר כללי-חברתי החברה הקיימת יכולה להתקרב לקו פעולה המוצע ע"י תנועה שנראה כי לה מענה על המצוקה החריפה שאליה נקלעה כלל החברה.

זה אכן מה שקרה לעם ישראל ביחס לתנועה הציונית בעקבות האירועים לקראת השואה ובעקבותיה. כתוצאה של ההגשמה החלקית של הציונות המדינית נתגבשה התנועה הציונית בממסד המדיני של מדינת ישראל. המגמה לחברה אחרת נהייתה לחברה קיימת; ואז מתעוררת השאלה – מהיכן יבואו כוחות לחדש את המתח התנועתי? נראה לי כי תשובה לכך טמונה באופיו המיוחד של עם ישראל.

היהדות והתנועה

מורשת היהדות מעוגנת מראשיתה בהליכה "לך לך" – מחברה קיימת לחברה אחרת. בהענותו לקריאת ה', היה אברהם הראשון לקחת על עצמו שליחות בשם ולשם משהו אינסופי.

משה, כמנהיג לאומי, הניע את עם ישראל לצאת את מצרים על סמך מצוקה פיזית אך חינך את העם למודעות למצוקה הרוחנית אשר נלוותה לשעבוד. המונותאיזם, ע"י תפיסת האחדות שלו, העמיד אתגר של שלום ושלמות, כחזון של עם ישראל וכלל האנושות אשר הבטיח מתח מתמיד לאורך דברי ימינו בין המצוי והרצוי – ז"א בין חברה קיימת וחברה אחרת, מושלמת יותר. שליחותם של נביאי ישראל היוותה דוגמא והשראה לקוראי-תגר על מציאות שהיא פחות מאשר ממלכת הצדק המוחלט.

האמונה כי בקיום אורח-חיים על-פי חוקת ה' כפי שנמסר למשה מקדמים תיקון עולם במלכות שדי היה גורם מרכזי בחוסן הרוחני של עם ישראל במשך הדורות.

המתח החברתי השואף והדוחף לשינוי בשם הטוב יותר, הצודק יותר, הוא אחת מהתרומות הגדולות של עם ישראל לאנושות. שום חברה מסורתית אחרת לא נתנה לגיטימציה (זכות קיום) למוקדים של מתח חברתי. מתוך הכרה כי אין לו זכות לנגוד את השלטון הקיים, שתה סוקראטס את כוס התרעלה.

במסתו "כהן ונביא" נתח אחד העם את המתח בין כהן המייצג את הממסד הארגוני של חברה קיימת ובין הנביא השואף לחברה האחרת של הצדק המוחלט.⁴ היעוד הכלל-אנושי של ישראל על-פי אחד העם הוא חתירה לממוש החזון הנבואי. לשם כך נחוץ לעם בית לאומי. במילים שלנו, אחד העם ראה בעם ישראל גורם "תנועתי" במציאות של חברה קיימת כלל-אנושית. השליחות של תיקון עולם אינסופי בכיוון הצדק המוחלט המבטא את השאיפה לשלמות המונותאיסטית של ישראל הוא יסוד מרכזי בציונות ובפרט בציונות התרבותית.

נוכל לסכם את ההקבלות של מתח "תנועתי":

חברה קיימת  <- – – – <   חברה אחרת

העמים           > – – – ->   ישראל

כהונה            < – – – – >   נבואה

ארגון: ממסד  < – – – – >   תנועה

נראה כי היום התנועה הציונית חופפת במידה רבה את הממסד של מדינת ישראל. קיימת גם סכנה כי המדינה תיראה כמטרה לכשעצמה ולא כאמצעי לשליחות התיקון. האם ההגשמה החלקית של הציונות המדינית מלמדת כי תם הצורך בתנועה ציונית ותנועות נוער ציוניות? האם תמו המצוקות אשר מחוללות תנועה?

קיימת המצוקה הרוחנית ומבוכה רעיונית אצל אלה אשר אינם מזדהים עם קו ציוני אורתודוכסי משיחי ו/או לאומנות יהודית כחזות הכל. התנועה הסוציאליסטית כמרכיב בלעדי או אפילו עיקרי בתורת תיקון כלל-אנושי אכזבה.

לדור המייסדים של החברה הישראלית אשר היו מעורים בתרבותם היהודית, סיפקה הציונות הסוציאליסטית את הדרך הכלל-אנושית לתיקון לאומי. דור ההמשך נבלע ע"י מאבק קיומי-פיזי שבין שואה ותקומה אשר ניטרל אותו מחיפושי-דרך משלו. אך חלק מדור הנכדים בחברה הישראלית תוהה על מהותו. רבים מדחיקים ודוחים את המצוקה והמבוכה על-ידי השמת דגש על ההווה המיידי, ע"י הסתגרות במשפחה ו/או רדיפת החומר. רבים בורחים עד כדי ירידה מהארץ, לשם מימוש עצמי מנותק מהשתייכות מחייבת.

אנחנו לא רק פונים אל אותו מיעוט אשר קיימת בו נכונות להתמודד עם המצוקה הרוחנית, אנחנו אף מנסים, ע"י חינוך בתנועת נוער דמוקרטית, רצונית, לפתח את תחושת המצוקה ע"י פרושנו את הידיעה באמצעות חוויה והזדהות, החלופיות לחברה הישראלית הקיימת.

Paul Tillich, The Dynamics of Faith, Harper Torch Books, New York, 1958, pp. 1-29¹

²לדיון נוסף במונח "הגשמה עצמית" ראה להלן פרק 3 חלק 2

³שנת שירות אחרי שירות צבאי

⁴אחד העם, "כהן ונביא", על פרשת דרכים, כרך 1 קעד-קפג, דביר, ת"א, תשכ"ד