המועצה החינוכית השניה
מתוך חוברת הכנה למועצה החינוכית השניה, תל"ם-נוער, תשרי תשמ"א, אוקטובר 1980
נקודת המוצא שלי בנושא שבת בתל"ם, היא יסוד הייחוד, יסוד הקדושה, אם תרצו, אשר מבדיל בין השבת והחול. לנימוק גישתי העקרונית אעמיד שתי הנחות:
א. בנבדל הקדוש – רצוי שיתבטאו היסודות הקדושים והייחודיים במסורת עם ישראל שהינם:
- עם ישראל
- תורת ישראל
- ארץ ישראל
ב. עלינו לדרוש את המקורות, כך שניתן, מבחינת פעילות וחוויה תנועתית להגיע לאופי של שבת אשר מבטא את הקדושה ביסודות אלה.
כאשר אנו מעמידים את הברית המשולשת: עם-תורה-ארץ, כפי שעשיתי זאת, הדבר כבר רומז על גישה ערכית מסויימת. הקו המנחה הוא שבשביל העם בארצו קדושת השבת, קדושת הארץ וקדושת המקורות, צריכים להתמזג למען יגיע העם למיצוי של ייחודו.
ההשלכה מבחינת פעילות חינוכית היא – לימוד וחוויה של תלמוד תורה ולימוד וחוויה של ארץ ישראל, כיסוד שווה ערך לעבודה דתית פולחנית. אינני רוצה להתעכב כאן לגבי ההשלכות בנושא עבודה דתית ולימוד תלמוד תורה. אני משוכנע שהנושא של עבודה דתית במובן של תפילה, יצטרך לבוא כנושא למועצה חינוכית נוספת בעתיד הקרוב. אך הנושא של לימוד הארץ וחווית הארץ מחייב כאן כמה הערות עקרוניות מבחינת עמדתי:
ראשית, כוונתי לידיעת הארץ במובן הרחב, לא רק מקורות הקשורים לידיעת הארץ, אלא ברוח של "בכל דרכי דעה". גישה זו מחייבת עיון עקרוני מבחינת המותר והאסור בשבת. כאן יש צורך לדרוש את מקורותינו מבחינת המציאות שלנו ולאור היעדים החינוכיים שהוזכרו לעיל.
תל"ם-נוער ודיני שבת
לא כאן המקום ללימוד שיטתי של דיני שבת, אך עלי, בכל זאת, לעמוד על אבחנה בין עבודה (סוגים מסויימים מותרים) ומלאכה אסורה.
"ויכל אלהים מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב'-ב').
"זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ'-ט').
אבן שושן נותן שלוש הגדרות של מלאכה:
1) עבודה – עבודת ידיים; 2) אמנות – עשיית כלים שונים; 3) ידיעה להכין דברים מחומר גלמי.
על כן משתמע כי מלאכה קשורה, בראש ובראשונה, בעשייה ממשית של משהו – עשייה לשם פרנסה – בלשון כלכלנים – עשייה אשר מוסיפה ערך (ערך מוסף).
במובן המקראי, קיימת גם משמעות נוספת – מתן שרות – על פי הוראות של מישהו. מדובר על "מלאכת עבודה". כאן הכוונה היא עשיית עבודה כשרות (במובן של מלאכים הם שליחים של מישהו). "במקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כ"ג-ז'), וכאן התרגום לאנגלית בחומש של הרץ מאשר תפיסת היהדות המסורתית – הרץ מתרגם מלאכת עבודה כ-Servile work, ז.א. עבודה על פי דרישת מישהו. המילה Servile נגזרת מהמילה הלטינית Servus (עבד).
אינני רוצה לטפל באיסורים המפורשים האחרים, אומר רק כי לפי דעתי האישית, עלינו להשתדל להיות נאמנים לאיסור מפורש כגון: "לא תבערו אש" (שמות ל"ה-ג'). מאידך, אם האיסור המפורש לגבי קציר (שמות ל"ד: 21) נתפרש ע"י הרבנים כאיסור של תלישה, קטיפה כלשהיא וכו', לפי דעתי אין זה מחייב לגבי פעילות שמהותה היא לימוד א"י, אשר מהווה עבודה דתית בצורה אחרת. לא נראה לי שיש הצדקה לאסור איסוף דגמים מהטבע, כולל תלישה או קטיפה של צמחים לא-מוגנים. לא נראה לי שיש צורך לאסור דפיקה בפטיש על סלע לבדוק את אופיו (זאת לא מלאכה בהקשר זה) ואינני בטוח (ועל זה אפשר להתווכח) שכתיבה מהווה, במציאות של היום, מלאכה.
נהיגה – זו שאלה אחרת. לדעתי צריך לבחון זאת לא מנקודת ראות של "לא תבערו אש", אלא מבחינת עשיית מלאכה (נהיגה כמלאכת עבודה). אולם נשים לב ששאול ליברמן (התנועה הקונסרבטיבית) כבר התיר נהיגה בשבת כאשר המגמה היא עבודה דתית במעמד המקדש את העם. ככלל – אינני מאמין שנקודת המוצא שלנו יכולה להיות ל"ט המלאכות שהן אסורות בשבת. עלינו לקבל את העיקרון של אי-עשיית מלאכה, ונפרש עבודה דתית לכלול את הקשור בקדושת הארץ. השאלה היא – האם הפעולה באה לשרת עבודת קודש של שבת, בלי שהיא מפרה איסור מקראי, או האם הפעולה באה לשרת עשייה במובן של מלאכת יום-חול, ז.א. – מלאכה במובן פרנסה חומרית לעומת פרנסה רוחנית.
נראה לי, שב"כלות" ובדיונים אחרים יצטרכו לגבש הצעות החלטה בנושא "השבת בתל"ם-נוער" – יצטרכו לנקוט עמדות יסוד בשאלות אלה, כאשר הצרכים התנועתיים עומדים בפניהם. ברור הוא כי לפנינו הדרך שתמיד קשה ופחות נוחה מכולן. עלינו להעמיד על עצמנו עול מצוות (להבדיל מתנועות חילוניות) תוך ליבון ולימוד המקורות שלנו, בלי להיות סמוכים על הפרשנות ודרכי הפרשנות של היהדות הרבנית (להבדיל מתנועות "דתיות"). על כן שבת בתל"ם-נוער היא גם אתגר לנו מבחינת חידוש המסורת. לחידוש במסורת בנושא כה מרכזי כמו שבת – חידוש שנוכל לחיות ולפעול לפיו – תהיינה השלכות חינוכיות על חוגים רבים, גם מחוץ לתנועתנו.