תדפיס שלא פורסם של תיירות קיבוץ לוטן – מתורגם מאנגלית
עברו ח"י שנים מאז טקס החנוכה של קיבוץ יהל ב-1977, הראשון מבין שני הקיבוצים הרפורמים שלנו. אין זו יד המקרה שהיתה זו גם שנת ייסודה של "ארצה". קיבוץ לוטן נוסד ב-1983 – אחד מן הקיבוצים האחרונים שהוקמו.
יהל ולוטן נוסדו בשנים האחרונות בהן נדמה היה שהתנועה הקיבוצית היא עדיין מבצר אמיתי של אידיאולוגיה ציונית חלוצית (אותה אהדו תמיד רבים מן היהודים הרפורמים שראו עצמם כציונים). הקיבוצים הרפורמים היו ביטוי סמלי של הברית בין שתיים מן התנועות המקוריות והמפרות של ההיסטוריה היהודית המודרנית, תנועות שהיו מחויבות להחייאת המסורת הנבואית ביהדות – היהדות הרפורמית ותנועת העבודה הציונית. המכנה המשותף להן היה מחויבות פעילה לצדק החברתי ולמערכות היחסים האנושיות-מוסריות.
עיקרון מרכזי של הציונות הרפורמית הנו פיתוח קהילות חיות בישראל שישלבו בין רפורמה דתית ורפורמה חברתית. הציונות הרפורמית שואבת מן המסורת התרבותית הציונית של אחד העם הרואה את הבית הלאומי היהודי כ"תחנת ניסיונות" ליהדות יוצרת מודרנית ולקהילה יהודית. המסורת הפלורליסטית והדמוקרטית של היהדות הרפורמית מוציאות מן הכלל צורה אחידה קבועה מראש לקהילה כזו אולם אין ספק שהקיבוצים הרפורמים הם אחת האפשרויות. הם מתמודדים עם האתגר היומיומי של הגשמת אופציה מסוימת וייחודית במסגרת הציונות התרבותית-קהילה ציונית רפורמית.
התדמית ההיסטורית של הקיבוצים
בעבר, נראו הקיבוצים מבחוץ (וכך גם ראו הם את עצמם) כמיילדות של המדינה שבדרך. לפני הקמתה של המדינה ובמהלך שנותיה הקשות הראשונות לקחו הקיבוצים חלק מרצון במשימות המעשיות של יישוב הארץ בתנאים ראשוניים, בארגון ההתנגדות המחתרתית העיקרית למנדט הבריטי, בהנהגת מלחמת העצמאות, ובהתמודדות עם משימות ראשוניות של בניית המדינה.
בהישגיהם המעשיים, העניקו חלוצי הקיבוץ אמינות לתביעות הציונות הפוליטית. ב1947- ביקרה הוועדה המיוחדת של האומות המאוחדות לפלשתינהבקיבוצים הראשונים בנגב הצפוני וחזתה בתוצאות הניסיונות הראשונים בחקלאות מדברית. היה זה אחד הגורמים בהחלטה להעניק את הנגב הצחיח אז לחלוטין למדינה היהודית העתידית. יהל ולוטן ירשו מסורת זו של חלוציות מדברית.
לאחר הקמת המדינה, הסיקו רבים מחברי הקיבוצים כי מטרתם היא עתה לשרת את המדינה כפי שהיא. ההנחה המקורית שגרסה כי על הקיבוץ לשמש קהילה לדוגמא המייצגת חזון חברתי מסוים המושרש באידיאלים הנבואיים לגבי אופייה של המדינה, הוסטה הצידה בשם הצרכים הקיומיים הדוחקים.
כיום, כמעט חמישים שנה לאחר הקמתה של המדינה, הקיבוצים אינם עוד צורך "מעשי" לישראל. אלה המוצאים בקיבוץ דרך חיים משמעותית ומספקת ממשיכים לחיות בו אולם אין הם מצויים עוד במרכז הבמה ככל שהדבר נוגע לציבור הישראלי. קיבוצים רבים עוברים משבר לגבי תכליתם.
שני "איים" קטנים אך משמעותיים בולטים כיום בתנועה הקיבוצית. האחד הוא "אי תרבותי" – תנועת הקיבוץ הדתי המונה כ15- קיבוצים שהאידיאולוגיה הקיבוצית שלהם היתה (והינה עדיין) מבוססת על היהדות האורתודוכסית. (הקיבוצים הרפורמים אינם מקובלים על הקיבוצים האורתודוכסים, למרות שליחידים מסוימים בקיבוצים אלה אהדה גדולה לקיבוצים הרפורמים).
ה"אי" השני מונה 15-10 קיבוצים הרחוקים ממרכז הארץ, במיוחד אלה שבנגב ובערבה – "אי גיאוגרפי".
תשעים וחמישה אחוזים מן האוכלוסיה בישראל חיה מצפון לבאר-שבע. חמישה אחוזים בלבד שוכנים בנגב ובערבה המהווים 55% משטח הארץ.
יהל ולוטן, למעשה, הנם איים תרבותיים וגיאוגרפיים כאחד. אידיאולוגיה רלוונטית והאתגר הגיאוגרפי חיזקו את תחושת התכלית שלהם. עם זאת, יהיה זה תמים להניח שהקיבוצים שלנו לא הושפעו מן השינויים הטכנולוגיים, האידיאולוגיים, הכלכליים והפוליטיים חסרי התקדים שעברו על ישראל ועל העולם במהלך השנים הללו.
הכוחות המעצבים את הקיבוצים הרפורמים
היה זה ברור למדי לרוב אלה שבחרו להתיישב ביהל ולוטן שתפקידם בבניית המדינה הוא שולי. מן ההתחלה, היה הרציונל של הקיבוצים הרפורמים להיות "תחנת ניסיונות" לציונות הרפורמית והתרבותית (להבדיל מן הציונות המדינית). הכוונה היתה ליצור שילוב בין חלוציות ציונית ובין המסורת הרפורמית של התאמה מחדשת של המסורת היהודית למציאות המאה העשרים.
ברמה האישית, רבים מן החברים המייסדים של יהל ולוטן חשו חדווה של יצירת יש מאין. בפני כולם עמד האתגר של "הפרחת השממה". זו היתה הרפתקה.
ההתמדה לאורך השנים היתה לעתים רומנטית פחות. כפי שקרה בקיבוצי מדבר אחרים, גילו יהל ולוטן כי אילוצי השעה הכלכליים, הבידוד היחסי והאקלים הקשה חוללו לחצים סלקטיביים מיוחדים. במיוחד, רוב חברי יהל ולוטן אינם באים מרקע אישי המאופיין בקיפוח כלכלי ולכן לא היו מוכנים באמת לאתגר של הקמת כלכלה בת קיימא במדבר. בשני הקיבוצים, תחילה ביהל וכיום בלוטן, היתה זו הסיבה לתחלופת חברים – כאשר המייסדים הגיעו לשנות השלושים המוקדמות שלהם והחלו לשאול את עצמם "האם זהו באמת המקום בו רוצה אני להשקיע את עצמי ולגדל את משפחתי?"
גרעין של אלה שבחרו להישאר הם אנשים נחושים וממוקדים. אצל חלק ניכר מחברי הקיבוצים הרפורמים נחישות זו נטועה במחויבות ציונית רפורמית. המיקוד הברור יותר משתקף גם במדיניות קליטה מציאותית יותר לכל קיבוץ. לקחים קשים הופקו. הקיבוצים הרפורמים אינם מקלט עבור אלה שאינם מסוגלים "להצליח" מחוץ לקיבוץ.
אתגר הקיבוצים הרפורמים
מלבד יהל ולוטן לא קיימות בשום מקום בעולם (כולל ישראל) קהילות רפורמיות המהוות קהילות מקיפות כאלה. עם על היהדות להיות דרך חיים, "תורת חיים", הרי שהקיבוצים הרפורמים שלנו הם המסגרת הייחודית בתוכה יכולים רעיונות היהדות הרפורמית להבחן באמת. קיימות מחיצות מעטות בלבד בחיים הקהילתיים הקיבוציים. בין השאר, מתמודדים הקיבוצים עם שאלות הקיום הכלכלי, יחסי עבודה (כולל כוח עבודה שכיר), חינוך יהודי דתי בסביבה אזורית חילונית, ופולחן וסמכות יהודיים בקהילה.
מכוח השורשים הליברליים שלה, היהדות הרפורמית היא דמוקרטית ופלורליסטית בתחומים רבים. הדבר נכון גם לגבי יהל ולוטן. במסגרת הכללית של מבנה הקיבוץ, הן יהל והן לוטן מתייחסות באופן שונה להיבטים שונים של החיים הדתיים והחילוניים (כלכליים-חברתיים).
מעצם טבעם כקיבוצים ציונים רפורמים, יהל ולוטן מעלים שאלות מהותיות עבור היהדות והציונות הרפורמית.
האם תחום הראיה של היהדות הרפורמית מוגבל לסוג המסגרת הקהילתית המצוי בתפוצות – בין אם בישראל ובין אם בתפוצות? אילו רעיונות והליכות יש ליהדות הרפורמית להציע ליהדות מבחינת חיי קהילה?
האם היתה המטרה הציונית בהקמת מדינת ישראל לשמש בראש ובראשונה כמקלט ליהודים נרדפים וחסרי בית? או האם ישראל היתה/הינה גם מסגרת להתמודדות יצירתית עם האתגר של יהדות פלורליסטית ובעלת משמעות במאה העשרים ואחת?
הציונות הרפורמית מבוססת על ההנחה כי על היהדות הרפורמית לחדש מסגרות של קהילה יהודית כדי להבטיח המשכיות יהודית. הציונות הרפורמית מבוססת גם על ההנחה שמטרתו הציונית של הבית הלאומי היהודי היא הבטחת המשך הקיום היוצר של עם ישראל, בין אם בישראל ובין אם בתפוצות. אין ספק כי הקיבוצים הרפורמים הנם חלוצים במאמץ זה.
שליחות הקיבוצים הרפורמים לקהילה היהודית הרפורמית
מעל לכל, היו אלה תחושת הזהות היהודית-ציונית-רפורמית והמחויבות החינוכית לנוער יהודי רפורמי ברחבי העולם (כולל ישראל) שהעניקו ליהל ולוטן תחושת תכלית, תחושת שליחות. תחושת תכלית כזו מבדילה את יהל ולוטן מרוב הקיבוצים האחרים.
ההשלכות היומיומיות של נטילת המחויבות הזו הן רבות. במיוחד, משמעות העניין הוא מחויבות לספק הדרכה לעבודה עם נוער וכן "הצפת" הקיבוץ בקבוצות נוער. אפילו כאשר מסגרת זו מתגבשת כפעילות כלכלית (תיירות חינוכית), רק בקיבוצים מעטים בארץ קיימת המוטיבציה הפנימית הדרושה להתמודדות עם מאות (ואפילו אלפים) של אנשים צעירים המשפיעים על קהילה שאוכלוסיתה הבוגרת עולה לעתים רחוקות על מאה אנשים.
בהתבסס על אי הוודאות השוררת ביהדות התפוצות בכל הנוגע לחינוך, זהות ומחויבות יהודיים, אפשר רק להניח כי חוויית חיים בקיבוץ רפורמי בישראל תהיה בעלת חשיבות גוברת למאמץ החינוכי של היהדות הרפורמית בתפוצות. יש לקוות כי התנועה הרפורמית תסייע לקיבוצים הרפורמים בהשגת האמצעים הדרושים לפיתוח התשתית הנחוצה לשם הרחבת התפקיד הזה.
במהותם מהווים הקיבוצים הרפורמים השראה לרבים, אך למעשה הנם נתיב החיים של מעטים בלבד. עם זאת, מוסיפים יהל ולוטן ממד ייחודי לאתגר של היהדות הרפורמית בהגדרת קהילה יהודית משמעותית.
קיבוץ לוטן: דרכינו להגשמת חזון – נספח
אנו חברי/ות קיבוץ לוטן, בחרנו להקים כאן את ביתנו ועתידנו. בזכות מחוייבותנו לעם ישראל, תורת ישראל ומדינת ישראל, אנו לומדים ופועלים יחד להגשים כקהילה את ערכי היהדות הציונית המתקדמת:
- התחדשות יהודית: אנו יוצרים ביטוי יהודי הן בקודש והן בחול, במצוות שבין אדם לחברו ובמצוות שבין אדם למקום.
- שוויון ערך האדם: אמונתנו בשוויון ערך האדם מתבטאת בשוויון ערך העבודה, בדמוקרטיה ישירה, בשוויון בין המינים, בשותפות ובערבות הדדית מלאה.
- שותפות בעבודה ובכלכלה: אנו שותפים באחריות לפרנסתנו ומתחלקים במשאבים כביטוי לאמונתנו בכוח היחד שבנו.
- איכות הסביבה: אנו חותרים לקיום המצווה "לעבדה ולשמרה", בביתנו, באזור, בארץ ובעולם. אנו מתנסים בדרכים לחיות באיזון עם סביבתנו המדברית.
- "אני-אתה": אנו חותרים למערכות יחסים מתוקנות בינינו, של פתיחות, תקשורת וכבוד הדדי.
- פרנסה: אנו חותרים לעצמאות כלכלית, ושואפים להתפרנס בדרכים אשר הולמות את ערכינו.
- בית וקהילה: מחויבותנו לבית ולקהילה מתבטאת בפעילות משותפת בתחומי העבודה, החינוך, התרבות, הבריאות, וחיי היומיום.
- תיקון: נפעל לתיקון עצמי, תיקון עם, ולתיקון עולם. ביתנו הוא קהילה של שליחות. דרכנו מהווה מסר שאנו מבקשים להנחיל לבאים בשערינו, ולמעגלי החברה בהם אנו מעורבים.
אנו רואים בהכרזה זאת מסמך חי הדורש מעורבות והתמודדות מתמדת.
"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".
החתומים:
חברי קיבוץ לוטן – שמחת תורה תשנ"ח, 23/10/97