האם לגייס את האלוהים למען הציונות התרבותית

בעקבות מאמרו של מיכאל לבני באיגרת 5, "ראייה ציונית תרבותית תשס'א" התעורר ויכוח
בתוך חברותא. הדו-שיח בין מיכאל לבני ובין גדעון אלעד מובא באיגרת זו. האם הרעיון
האלוהי הוא הכרחי היום כסמל היכול לגייס את עם ישראל לאמונה ציונית -- למה שא.ד.
גורדון כינה "חיי עולם?"

האם ההתמקדות הכפייתית של רבים בישראל בסוגיית "חיי שעה" לעצמם ולקרובים להם
מאפשרת גיבוש כלשהו של "חזון לישראל" כלשהו? כיצד ישריין המפעל הציוני חוגים מתוך
הדור ה"פוסט-ציוני" אשר הגיע לבחרותו בסוף המאה ה-? מה יסמל את נקודת המוצא
המשותפת, ולו בפלוראליזם של דרש?

להזכיר: בעקרונות של חברותא-חזון לישראל (ראו איגרת 1*) הצהרנו:
"הרעיון האלוהי על כל מגוון ביטוייו בחג ומועד, בשבת ובחול, בחיי היחיד ובחיי הקהילה,
מהווה מוקד ניצחי ומאחד לעם ישראל במשימתו האינסופית לתיקון אדם עם ועולם."

האם הוכתם הרעיון האלוהי בתקופתנו במידה כזאת על ידי היהדות האורתודוכסית ההילכתית
(ובפרט החרדית) עד שאין בו תקומה במסגרת המפעל הציוני- התרבותי-הדמוקרטי? השופט ברק
(ראו עמוד אחרון) מציין את הצורך לשלב בין ההיבט הציוני ובין ההיבט ההלכתי-מורשתי
במסגרת "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית." אך כיצד!

מאין יבוא בימים סוערים אלה החוסן הרוחני הנחוץ לחברה הישראלית היהודית-ציונית אשר
אינה מחוייבת לסמכות ההלכה הרבנית? שמא הדיכוטומיה שעליה חונכו רבים בארץ במשך
שלושה דורות--אלוהים="דתי" ולא אלוהים="חילוני" נהפכה לרועץ? שמא הנצחת הדיכוטומיה
משרתת רק אורתודכסים משני סוגים--אורתודוכסים "דתיים" ואורתודוכסים "חילוניים?"
ברור שכל נסיון לדרוש את הסמל "אלוהים" על מנת לקדם ציונות תרבותית דמוקרטית מאיים
על הסטטוס קוו המנטלי אצל רבים וטובים.
המערכת



הרעיון האלוהי והרעיון החילוני
דוח-שיח: מיכאל לבני וגדעון אלעד