חברותא - איגרת מס' 6 באין חזון ייפרע עם", משלי כ"ט:י"ח." |
2001 מרץ אדר תש"סב |
האם לגייס את האלוהים למען הציונות התרבותית
בעקבות מאמרו של מיכאל לבני באיגרת 5, "ראייה ציונית תרבותית תשס'א" התעורר ויכוח בתוך חברותא. הדו-שיח בין מיכאל לבני ובין גדעון אלעד מובא באיגרת זו. האם הרעיון האלוהי הוא הכרחי היום כסמל היכול לגייס את עם ישראל לאמונה ציונית -- למה שא.ד. גורדון כינה "חיי עולם?"
האם ההתמקדות הכפייתית של רבים בישראל בסוגיית "חיי שעה" לעצמם ולקרובים להם מאפשרת גיבוש כלשהו של "חזון לישראל" כלשהו? כיצד ישריין המפעל הציוני חוגים מתוך הדור ה"פוסט-ציוני" אשר הגיע לבחרותו בסוף המאה ה-? מה יסמל את נקודת המוצא המשותפת, ולו בפלוראליזם של דרש?
להזכיר: בעקרונות של חברותא-חזון לישראל (ראו איגרת 1*) הצהרנו: "הרעיון האלוהי על כל מגוון ביטוייו בחג ומועד, בשבת ובחול, בחיי היחיד ובחיי הקהילה, מהווה מוקד ניצחי ומאחד לעם ישראל במשימתו האינסופית לתיקון אדם עם ועולם."
האם הוכתם הרעיון האלוהי בתקופתנו במידה כזאת על ידי היהדות האורתודוכסית ההילכתית (ובפרט החרדית) עד שאין בו תקומה במסגרת המפעל הציוני- התרבותי-הדמוקרטי? השופט ברק (ראו עמוד אחרון) מציין את הצורך לשלב בין ההיבט הציוני ובין ההיבט ההלכתי-מורשתי במסגרת "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית." אך כיצד!
מאין יבוא בימים סוערים אלה החוסן הרוחני הנחוץ לחברה הישראלית היהודית-ציונית אשר אינה מחוייבת לסמכות ההלכה הרבנית? שמא הדיכוטומיה שעליה חונכו רבים בארץ במשך שלושה דורות--אלוהים="דתי" ולא אלוהים="חילוני" נהפכה לרועץ? שמא הנצחת הדיכוטומיה משרתת רק אורתודכסים משני סוגים--אורתודוכסים "דתיים" ואורתודוכסים "חילוניים?" ברור שכל נסיון לדרוש את הסמל "אלוהים" על מנת לקדם ציונות תרבותית דמוקרטית מאיים על הסטטוס קוו המנטלי אצל רבים וטובים. המערכת
הרעיון האלוהי והרעיון החילוני דוח-שיח: מיכאל לבני וגדעון אלעד
|
30/12/00 -- ד' טבת תשס"א
|
גדעון אלעד |
|
למיכאל שלום,
יישר כוח על ההתמדה בהוצאת עלוני "חברותא". אבל הפעם הצלחת להדאיג אותי. במה מדובר? בעמוד האחרון של העלון אתה קובע חיץ ברור בין "הדבקים ברעיון האלוהי" לבין "היהדות ההומניסטית/ חילונית", ואתה קובע כי "החוסן הרוחני לעם ישראל לשרוד וליצור" ייתכן רק בקרב מאמיני "הרעיון האלוהי".
הרעיון האלוהי - ניסוח רבני אני מתקומם כל כולי נגד קביעה זו. זהו ניסוח רבני מובהק שחשבתי שאנשי חברותא משוחררים ממנו גם אם מטרתם לדרוש מחדש את מהות האמונה באלהים, הטקסטים, המצוות והפולחן ולהפקיע אותם מן העולם הרבני. (אגב, בשימוש במטבע הלשון "הרעיון האלהי" יש עמעום. האם הוא זהה ל"מושג האלהים" השכלתני של הרמן כהן? למה אין אומרים פשוט "אמונה באלהים"? ) דבר אחד הוא לקבוע בעקרונות "חברותא - חזון לישראל" ( קטע אחרון) במה מאמינים חבריה המחייבים בכך את עצמם בלבד ודבר אחר הוא לשלול תנועות ודרכי חשיבה מקורבים לכל מה ש"חברותא" חפצה להשיג בחברה הישראלית. האין התנועה ליהדות חילונית קרובה לנו? החילוניות היהודית נמצאת בחיתוליה. היא מחפשת היום את דרכיה בצורה מרתקת במספר רב של חוגים ומסגרות בארץ. האין היא מבטאת שאיפה לרוחניות יוצרת, להתחדשות חברתית בדיוק כמו "חברותא"? הדבר מזכיר לי את המאבקים של התנועות הסוציאליסטיות באירופה זו כנגד זו מבלי לשים לב לבן הפלוגתא האמיתי. במקרה של "חברותא" - היהדות הרבנית. תרבות חילונית אינה רק "לגיטימית" אבל יותר מכך: תרבות חילונית אינה רק "לגיטימית" כפי שאתה אומר ברשימתך, אלא תופעה מרתקת מאז המאה השמונה עשרה. אחד ההוגים הנפלאים שלה היה דוקא סופר: אלבר קאמי. ראה, למשל "הדבר" עמ'. 1.202 - הכלל, - אמר טארו בפשטות, - מה שמעייני נתונים בו, הרי זה לדעת כיצד נעשים קדוש. - אבל אתה אינך מאמין באלהים. - הוא הדבר. האם אפשר להיות קדוש בלי אלהים, זוהי הבעיה הממשית היחידה העומדת לפני כיום. - מה שמעייני נתונים בו הוא להיות אדם. - כן, אנחנו מבקשים אותו דבר, אבל גדולה שאיפתך משאיפתי. - יודע אתה, אמר, - מה שהיה עלינו לעשות למען הידידות? - כל מה שתחפוץ, - השיב רייה. - לרחוץ בים. לאמץ פרדיגמות חדשות הרשה לי להציע כי "הרחצה בים" אליבא דקאמי אינה אלא הצורך לאמץ פרדיגמות חדשות של חשיבה וגישות רוחניות המגיעות אל מעבר לפרדיגמות (הרבניות) שיש בהן אבחנה ברורה בין קדוש-אלוהי-אמוני לבין הרוחני-אנושי. ואין פרדיגמות אלו קשורות בהכרח להתכנסות האנוכית של היחיד. כל ספרו של קאמי על "האדם המורד" מנסה לומר זאת.
" כשאנו מתירים לדמיון לנוע אל עבר המעמקים (של הנפש) מתגלה הקדושה", אומר תומאס מור בספרו.2
אבל למה ללכת רחוק ל"שדות זרים"? לציונות התרבותית הליברלית אסור לשלול את הנסיון הנועז הזה שהוא בעצם בן-בריתה ומוצא ביטוי יפה כל כך בניסוח של פרופ'. אליעזר שבייד: אין על ארצי ואין על אנושי "לפי ההשקפה החילונית-מודרנית ---אין לתרבות האנושית אידיאלים על-ארציים ועל-אנושיים, שהגשמתם תלויה בסמכות על ארצית ועל-אנושית, אלא היא בעצמה, כיצירה המביאה לידי גילוי את התכונות, הסגולות והערכים המיוחדים לאדם, מהווה אידיאל של עצמה.
- - אידיאל, או אידיאלים, הם מרכיבים מבניים, מהותיים, של התרבות כביטוי של "המותר" הרוחני של האדם (בעיני עצמו) על שאר יצורי הטבע"3. על חברותא ללכת אל מעבר לדיכוטומיה "אלהים-לא אלהים", לשתף פעולה עם החילונות הרוחנית היוצרת ולהוות אלטרנטיבה ליהדות הרבנית. 19631. הדבר, עם עובד, הספריה לעם, תל-אביב, 2. ,Life Everyday in Sacredness and Depth Cultivating for Guide A :Soul the of Care The 1994 ,York New ,--Harper 3. לקראת תרבות יהודית מודרנית, עם עובד, אפקים, עמ. 13 -
|
8/1/01 -- י"ג טבת
|
מיכאל לבני |
|
שלום לך, גדעון
ראשית כל, תודה להערותיך. הן מהוות פתח להמשך דיון וליבון בנושא הרעיון האלוהי -- נושא שהוא אכן טעון לרבים בחברה הישראלית היהודית.
הערה מקדימה. סבורני (אני מביע את דעתי האישית) שחברותא--חזון לישראל קמה במטרה להפיץ מסרים ורעיונות ולא רק כבטוי של אמונה אישית של חבריה. ועכשיו -- לעניין..
הדיכוטומיה: אלוהים - לא אלוהים. גדעון, אתה כותב שהדאגתי אותך. אודה - זה כנראה הדדי. הדבר המטריד אותי הוא שאימצת את הדיכוטומיה "אלוהים - לא אלוהים" המאפיינת את "החילוניות האורתודוכסית". על דיכוטומיה זו התרבות היהודית-ציונית חייבת להתגבר. רצוי שהסינתזה החדשה תשמור את הסמל המאחד את עם ישראל--קרי אלוהי ישראל. חייבת להיות אפשרות לדרוש את הסמל היחודי של אלוהי ישראל ברמה של רעיון אלוהי כלל אנושי כפי שהשכילו לעשות נביאי ישראל בשעתו. הרעיון האלוהי אינו נחלת הרבנים ועוד - "הרעיון האלוהי" אינו נחלת רבנים בלבד -- או אפילו של יהודים בלבד. למשל, אצל מרטין בובר מופיע הרעיון האלוהי כ"האתה הנצחי" הנחוץ להגשמת יחסים בין-אישיים של "ואהבת לרעך" (יחסי אני - אתה בלשון בובר)1. התאולוג הנוצרי, פאול טיליך בספרו הדינמיקה של האמונה מדבר על "העניין העליון" : "הדינמיקה של האמונה היא הדינמיקה של העניין העליון המעסיק את האדם"2. טיליך גם ראה לנכון להבחין בין אמונה אמיתית (נביאי ישראל) ואמונה כוזבת (היטלר). נראה לי כי הן בובר והן טיליך ניסו "לדרוש" מחדש את מהות האלוהים.
כתבתי במאמרי (בהדגשה) - "החיבור בין הרעיון האלוהי ובין יהדות רבנית הלכתית אינו הכרחי. חיבור זה אף מונע מחוגים נרחבים להתמודד בצורה יצירתית עם הרעיון האלוהי וסמליו." אני בדעה שרוב הרבנים המקבלים סמכות ההלכה רואים את אלוהים כמצווה והיו שוללים מונח דוגמת "הרעיון האלוהי". אך מה זה משנה. מימלא איני מוכן להעניק לרבנים זכויות בלעדיות בהגדרת "הרעיון האלוהי" או שום רעיון אחר במורשת ישראל.
האתגר החינוכי: הנחלת אמונה בחיי עולם. האתגר העומד לפנינו איננו פילוסופי--לא יעזור אלבר קאמי. האתגר הוא להנחיל אורח חיים שמחבר חיי שעה לחיי עולם ברוח הציונות התרבותית של אנשי בראשית החלוציים. לא נוכל להחיות את אמונת החלוצים באמצעות סמלי הסוציאליזם. זהו אתגר חינוכי -- החל מגיל הרך. החינוך הממלכתי על גוווניו (כולל הגוון הקיבוצי) לא מספק סמלים מגייסים והפוסט-ציונות של חיי שעה נכנסת לחלל הריק. עוד נדון בדפים אלה באסטרטגיה חינוכית המשלבת את הרעיון האלוהי (בלי רבנים).
אינני סבור שחברותא צריכה לשים חיץ בינה ובין חוגי הציונית התרבותית החילונית (אני מעדיף את הבטוי--" חופשית"). ודאי הם בעלי ברית קרובים. אך אין זה מספיק שיחד אנו שוללים את היהדות הרבנית ומחייבים דמוקרטיה ביהדות. במסגרת הפלורליזם עלינו להציע את האבחנה שלנו ודרכי פעולה הנובעות מכך. לדעתי, ההתמודדות היצירתית עם הרעיון האלוהי היא מהותית לעתידנו הרוחני.
1 מרטין בובר, בסוד שיח (1923), מוסד ביאליק, ירושלים, 1980, חלק שלישי, ע.57. 2Paul Tillich, THE DYNAMICS OF FAITH, Harper, New York, 1957, Chapter 1
למיכאל שלום,
שמחתי למקרא דבריך. אתה מדבר על "לדרוש מחדש" את מה שאתה מכנה "מהות האלהות". אתה אינך מדבר עוד על אמונה באלהים אלא על "הענין האלהי" וזה אינו היינו הך. מקריאה צמודה של דבריך אני מבין שאם אתה לא מקבל את מה שאתה מכנה "הדיכוטומיה אלהים - לא אלהים", הרי "הענין האלהי" הוא מבחינתך, בעצם, טרנספורמציה חילונית של "מהות האלהות". הוא יכול להיות אף "תשתית ההויה" (Being Of Ground The) או "השאלות הסופיות" על החיים בלשונו של השל.
כלומר, יכול אדם להגדיר עצמו חילוני ולהיות חלק מקבוצת האנשים ש"הענין האלהי" מדריך אותם. חבורתו של יהודה באואר, למשל, או או אנשי "עלמא", למשל. הרי אנחנו איננו עוסקים בהתפלספות אלא בחיפוש אחר בני ברית במאבקנו לשינוי ושיקום היהדות. תם ולא נשלם. גם לא כל כך תם.
|
|
השופט אהרון ברק ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית--היבט ציוני והיבט הלכתי-מורשתי |
|
הדיבור "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" הוא דיבור עמום...
מדינה יהודית היא "הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל" (הכרזת העצמאות). מדינה יהודית היא מדינה שערכי החרות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה. מדינה יהודית היא מדינה שערכיה שאובים ממסורתה הדתית, שהתנ"ך הוא הבסיס שבספריה, ונביאי ישראל הם יסוד מוסריותה...
פריסה זו של הדיבור "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מובילה--לדעתי למסקנה, כי לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית שני היבטים עיקריים: ההיבט האחד הוא הציוני. ההיבט האחר הוא ההיבט ההלכתי, במובן של הלכה יהודית לדורותיה, מורשת ישראל...
...תהיה זו ראייה חד-צדדית אם נייחד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אך ורק להיבט המורשתי-הלכתי...ראייה מדעית אובייקטיבית צריכה לעמוד על ההבחנה בין יסודות שונים אלה, גם עם המגמה הפרשנית צריכה למצוא סינתיזה ביניהם...
אני משאיר לעת מצוא את ההיבט הציוני... מתוך דברי השופט אהרון ברק ברב שיח 1997.8.1. מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית האיגוד העולמי למדעי היהדות ירושלים, תשנ"ט - ע. 10 - 12
המערכת: עורך-ד"ר מיכאל לבני (קב' לוטן); אסנת אלנתן (קב' תמוז-בית שמש); בנימין מאור (הוד השרון); אופק מאיר (חיפה). כתובת המערכת: חברותא - חזון לישראל, קיבוץ לוטן, ד.נ. חבל אילות .88855 אתר: www.chavruta.org.il |
|