האם הנר דולק? האם יש מי שיתקן?

ראייה ציונית תרבותית תשס"א--ולא רק לחג האורים

מיכאל לבני

על רקע האיומים מבחוץ והמערבולת מבפנים, דרכה הציונית של החברה היהודית בישראל

עומדת למבחן. יתרה מזו, לא זו בלבד שדרכה של הציונות לוטה בערפל, רבים אף תוהים

האם יש לה עוד עתיד. בחנוכה תשס"א שואלים רבים: האם נר ההתחדשות

היהודית-ציונית של העם בארצו עדיין דולק? היום, לציונים מכל הגוונים - כואב!

קיימת הרגשה כי הנר הולך וכבה.

כאשר כואב יש שלושה שלבים של התייחסות:

שלב א - להכיר ולהרגיש שאכן כואב. רובנו כבר לא מכחישים כי "יש לנו בעיה".

שלב ב - לאבחן: ממה נובעת הבעיה? ודוק: ללא אבחנה כזאת אנחנו נידונים לפתרונות של

"אקמול", המשכיחים את הכאב זמנית אך נותנים לתהליכים ולדינמיקה שליליים להימשך.

שלב ג - תכנית פעולה להפעלת תהליך של התחדשות ציונית. לדעתי, בהקשר של אבחנה,

קיימת אי הבנה מבחינת השסעים בתוך החברה הישראלית-היהודית. השסעים הם

"סימפטומים" ולא ה"מחלה" עצמה. טעות לחשוב כי קוי השבר בחברה הם בין

"חילוניים" ו"דתיים", "צפוניים" ו"דרומיים" או "מערביים" ו"מזרחיים" - על אף שכך

נראה על פני השטח.

הניגוד האמיתי היום הוא בין ציונים ו"פוסט-ציונים" למיניהם. ה"פוסט ציונות"

היא ה"מחלה." שורשו של הניגוד בין הציונות ובין ה"פוסט ציונות" נעוץ באבחנה בין

ציונות מדינית ובין ציונות תרבותית.

בין ציונות מדינית ובין ציונות תרבותית

הציונות התרבותית מבית מדרשו של אחד העם טענה כי בעידן החדש נחוץ בית לאומי

יהודי-ציוני כדי להבטיח את המשך הקיום היוצר של עם ישראל באשר הוא. משמע של

"קיום יוצר" לדידו של אחד העם היה להדליק את הנר מחדש בעידן המודרני ולאפשר לעם

ישראל לממש את מעשה התיקון ברוח הנביאים בביתו הלאומי.

בנבואה גלומה השאיפה הבלתי-מתפשרת לצדק מוחלט. בכך היוותה הנבואה את התרומה

היחודית של עם ישראל לתרבות המערב. אחד העם האמין כי באמצעות המפעל הציוני תרבותי

עם ישראל שוב יוכל לתרום תרומה בעלת חשיבות כלל אנושית. באספקלריה נבואית של

חתירה לצדק מוחלט, משימתה של הציונות התרבותית היא אינסופית. מסגרת המדינה וקיום

פיזי של העם אינם מטרות לכשעצמם אלא רק אמצעים לשם הגשמת החזון הנבואי.

להבדיל מהציונות התרבותית, הציונות המדינית קמה עקב אבחנתו של תיאודור הרצל כי

מדינת היהודים היא צורך השעה על רקע הלאומנות הגואה, עם אנטי שמיות נלווית,

בארצות רבות ובפרט באירופה.

חיי שעה וחיי עולם

כבר לפני יותר מ-80 שנה קבע א.ד. גורדון אבחנה בין "חיי שעה" ובין "חיי עולם".

מבלי לשלול חיי שעה, גורדון ראה בציונות מגשימה דרך בה החלוצים בני זמנו חייבים

ללכת על מנת להתחבר לחיי עולם - כוונתו היתה התחברות למשימות של "נצח ישראל".

משימות הנצח נותנות גם משמעות לחיי השעה. ברור לגמרי כי ייתכנו תפיסות שונות

ומנוגדות לגבי מה הם "חיי עולם" ומשימות של "נצח ישראל".

החלוצים דאז גרסו: שפה עברית, אדמה עברית, עבודה עברית וצדק חברתי. אך כל התפיסות

הכוללות מחויבות למשימות של חיי עולם , עמדו ועומדות בניגוד להשקפה הנותנת חופש

בלתי מוגבל ליחיד (או לעם) לממש חיי שעה ותו לא. שוב - במובן זה הציונות המדינית

היא חיי שעה. הציונות התרבותית היא חיי שעה יחד עם חיי עולם. אבחנה זו בין חיי

שעה (בלבד) ובין חיי שעה יחד עם חיי עולם היא גם אבחנה בין מאמינים ובין

לא-מאמינים. בהקשר זה דור האבות והאמהות של המפעל הציוני אשר הגשימו היו

מאמינים, וא.ד. גורדון בחייו היה דוגמא ומופת לרעיון. ועוד נחזור לכך בהמשך...

ה"פוסט ציונות" היתה קיימת תמיד - ותמיד היו לה שני פנים. הפן הראשון היה הציונות

המדינית הטהורה. הפן השני היה היהדות הלא-ציונית או אף אנטי-ציונית. המכנה המשותף

ביניהם: אדישות ו/או הסתייגות ו/או התנגדות לציונות התרבותית.

ה"פוסט-ציונות" המדינית

הפן ה"פוסט ציוני" הראשון הוא מורשה ישירה של אותה ציונות מדינית אשר תכליתה היתה

להקים את מדינת היהודים "ככל העמים". הזרע "הפוסט ציוני" היה חבוי תמיד בציונות

המדינית "הטהורה". כאשר המטרה המדינית הושגה, זה היה רק עניין של זמן ונסיבות עד

שיכריזו על עידן "פוסט ציוני". ההיסטוריונים ה"פוסט ציוניים" מנסים להוכיח כי כל

התנהגותנו בדרך למטרה לא היתה שונה מ"כל העמים" אשר חתרו ל"חיי שעה" שלהם. ה"פוסט

ציונות" אינה מתייחסת ל"חיי עולם", מאסכולת א.ד. גורדון. ואם היא כן מתייחסת

אליהם, היחס הוא שלילי.

היום, ה"פוסט-ציונות" המדינית היא בפועל נחלת חוגים רחבים המשפיעים ביותר בחברה,

במיוחד במגזרים הכלכליים. עיקר דאגתם נתון לקריירה, רווחה אישית ("חיי שעה") תוך

מתן מס שפתיים ליעדים חברתיים כלליים.

ה"פוסט-ציונות" הדתית

גם הפן הדתי המובהק של ה"פוסט ציונות" היה קיים תמיד - אלא שהוא נקרא

דתי-אנטי-ציוני. נזכור - מבחינה היסטורית, הגישה של רוב היהדות האורתודוכסית לפני

השואה ולפני הקמת המדינה כלפי הציונות נע ברצף שבין הסתייגות והתנגדות. וזאת כי

ראו בציונות ביטוי של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח:י"ז).

באורתודוכסיה היהודית, האנטי-ציונות הדתית קיבלה את ביטויה הממוסד עם יסוד אגודת

ישראל ב-1912 כתגובה לציונות הדתית של "מזרחי".

עקב השואה והקמת מדינת ישראל נאלצה היהדות החרדית להסתגל למדינת היהודים על משקל

"מדינה ככל העמים". דינא ד'מלכותא דינא. אם ניתן לבנות גטו אוטונומי מתוקצב

במדינה זו-מה טוב. אך חלילה מלקבל את רעיון המדינה יהודית כראשית צמיחת גאולתנו

(גרסת מזרחי/מפד"ל), רעיון אשר היה מקנה "קדושה" למסגרת של המדינה. ועוד - הייתכן

מדינה יהודית שאינה כפופה לפסיקה רבנית?

אין כל דרך בה הגרעין הקשה של היהדות החרדית יכול להסתגל לרעיון של ישראל כמדינה

יהודית ודמוקרטית שיעודה להבטיח המשך קיום יוצר של העם באשר הוא. אי הצטרפותן של

המפלגות החרדיות להסתדרות הציונית היא ההוכחה לכך. לקשור את קיומה של מדינת ישראל

ל"חיי עולם" ברוח הציונות התרבותית על גווניה אינו אלא חילול השם.

שוב - המכנה המשותף בין ה"פוסט ציונות" הלא דתית וה"פוסט ציונות" הדתית הוא שהן

אינן מקבלות את הציונות התרבותית - לא של חוגי "מימד" ולא של "גוש אמונים", ודאי

שלא של רפורמים וקונסרבטיבים, לא של תנועת העבודה הציונית של אתמול ולא של חוגי

היהדות-הציונית-הומניסטית למיניהם של היום.

מבוא לתכנית פעולה

תכנית פעולה חייבת להתיחס לעובדה כי היום קיימת עריקה מהציונות התרבותית מכל

הכיוונים. הציונות הדתית מושפעת מחוגים חרדיים יותר ויותר. כך גם החזרה בתשובה

הינה לרוב לכיוון החרדי. המחויבות ל"חיי עולם" בשליחות הציונות התרבותית אשר

אפיינה חוגים ומגזרים רבים לפני שני דורות איננה עוד.

בהקשר של תכנית פעולה לא ניתן להתעלם מהמצב בו שרויה המדינה. על מנת לקדם את יעדי

הציונות התרבותית קיים צורך להגיע לסיום הסכסוך עם העולם הערבי. מאידך - מבלי

לקדם את המחויבות לציונות התרבותית בחוגים רחבים יותר ספק אם ניתן לגייס את החברה

היהודית בישראל לתהליכים שהם בוודאי ארוכי-טווח. בכל תהליך של פתרון לסכסוך ידרש

מהחברה היהודית בישראל חוסן רוחני. בלי זה לא יהיה אורך נשימה (ונשמה) להתמודד עם

התהליך.

בדומה, בתחום החברתי-כלכלי, לא ברור כי ניתן ליצור לכידות במצב הפערים החברתיים

הנוכחיים. מדיניות המבוססת על שוויון ערך האדם ונותנת עדיפות ברורה לצדק חברתי על

פני תחרות ופעולה חופשית של כוחות השוק לא תצלח גם היא אלא אם כן יזדהו העשירונים

העליונים עם חזון ציוני תרבותי כלשהו של "חיי עולם." ללא הזדהות ציונית

תרבותית, העשירונים העליונים ימשיכו לתת עדיפות (גם פוליטית) לשיקולים של "חיי

שעה".

הרעיון האלוהי ואמונה בחיי עולם - להדליק את הנר ולתקן

הגענו להצגת תזה אשר לרבים תהווה תהום. כאן מדובר במהות הניגודים בתוך מחנה

הציונים התרבותיים המאמינים. זאת היא האבחנה האחרונה הנחוצה להשלים את תמונת

הניגודים בתוך החברה הישראלית.

בקרב הציונים המאמינים בציונות תרבותית היום קיימת התפלגות נוספת. זאת ההתפלגות

בין הדבקים ברעיון האלוהי וביטוייו המעשיים בחיי התרבות של העם, ובין השוללים

אותו רעיון. הרעיון האלוהי על כל מגוון ביטוייו בחג ומועד, בשבת ובחול, בחיי

היחיד ובחיי הקהילה, מהווה מוקד נצחי ומאחד לעם במשימתו האינסופית לתיקון אדם, עם

ועולם. זהו הקו המבדיל בין כל יהודי אשר מתפלל בכוונה - אורתודוכסי, קונסרבטיבי

(יהדות מסורתית), רפורמי (יהדות מתקדמת) או רקונסטרוקציוניסטי (יהדות מתחדשת) -

ובין יהדות הומניסטית/חילונית.

חוסן רוחני -- מאין?

הרעיון האלוהי הקנה תמיד את החוסן הרוחני הנדרש לעם ישראל לשרוד וליצור. הרעיון

האלוהי סיפק את החמצן לאמונה - לנר. החיבור בין הרעיון האלוהי ובין יהדות רבנית

הלכתית אינו הכרחי. חיבור זה אף מונע מחוגים נרחבים להתמודד בצורה יצירתית עם

הרעיון האלוהי וסמליו.

החלוצים היו אנשים מאמינים אך סלדו מהיהדות הרבנית-הלכתית הלא דמוקרטית. הם הסבו

אמונתם מהרעיון האלוהי-היהודי לרעיון סוציאליסטי אוניברסלי. (אך שימו לב: לרובם

היה אמונה מלכתחילה מבית אבא ואמא).

בהמשך, בכורח הנסיבות וכמעט בלי משים, הומר רעיון הציונות התרבותית הדמוקרטית

לציונות מדינית-סוציאליסטית-ביצועית. דור המייסדים לא חשו בכך שום ניגוד. היום,

שני דורות מאוחר יותר, נשארה ציונות מדינית ללא חזון של ציונות תרבותית כי מרכיב

האמונה ב"חיי עולם" איננו. עלינו לחזור ולטפח מחדש אמונה ברעיון האלוהי על מנת

לחדש בצורה אורגנית אמונה ב"חיי עולם."

כעת, בהתנהגותנו ובחשיבתנו החינוכית אסור לנו להמשיך בשפיכת התינוק (הרעיון

האלוהי והמחשתו הסמלית) עם מי האמבט אשר נעכרו על ידי רבנות הלכתית-אורתודוכסית

נוקשה

בעלת השפעה פוליטית מכרעת. לרבים מהחלוצים הסוציאליזם היה כסות לאמונה ב"חיי

עולם." אך החלוצים ינקו מהנבואה אשר מקורה ברעיון האלוהי בישראל--מתת עמנו לתרבות

העולם המערבי.

המשימה היא חינוכית אך לא רק...

אין לעכב תהליכים מתקנים חינוכיים ואחרים על אף "המצב" אשר עלול להימשך זמן רב.

באיגרות חברותא הקודמות כבר צויינו כמה כיוונים של חידוש. (ניתן לקבל ע"י פניה

למערכת.) דרושה "מהפכה" במערכת החינוך בכיוון הנחלת אמונה יהודית-ציונית אשר אינה

בתיווך של סמכות רבנית כלשהי. 47 שנים של חינוך ממלכתי מוכיחות כי ללא מרכיב

חוויתי-פולחני המשלב את הרעיון האלוהי כיסוד חוויתי ולימודי מהגיל הרך לא ניתן

להנחיל זהות ומחויבות יהודית-ציונית המקנה לכל פרט ופרט חוסן ומוטיבציה לשלב

"חיי שעה" ב"חיי עולם". רק כאלה יוכלו לטפח את אור הנר--ולתקן לאורך זמן

ובתנאים משתנים. רצוני להדגיש--האמונה הציונית-תרבותית-דמוקרטית של היהדות

ההומניסטית, חופשית, וחילונית היא ודאי לגיטימית אך היא לא הוכיחה את יכולתה

החינוכית בהנחלת זהות ציונית תרבותית.

לבסוף, רק על ידי אימוץ מסר המועבר באמצעות אמונה ברעיון האלוהי ניתן לתקשר ברוח

של "הרבה פתחים למקום" עם ציבור גדול מסורתי אך לא חרדי (גם אם הוא מצביע ש"ס)

נמשיך בהצגת תכנית הפעולה באיגרת הבאה.

המערכת: עורך-ד"ר מיכאל לבני (קב' לוטן); אסנת אלנתן (קב' תמוז-בית שמש); בנימין מאור (הוד השרון); אופק מאיר (חיפה).

כתובת המערכת: חברותא - חזון לישראל, קיבוץ לוטן, ד.נ. חבל אילות .88855 אתר: www chavruta.org.il