|
והגדת לבנך ולבתך
מאת : מיכאל לבני
והגדת לבנך ולבתך
שמדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, היא מעשה בני אדם - מעשה בני אדם אשר
רוח ה' החל לפעם בם והאמונה והחזון הדריכו אותם.
והגדת לבנך ולבתך
אלו סרפ לבקל תנמ לע אל ךמצעמ ה/עיקשמ ה/תאש עמשמ ןוזחו הנומא שומימ יכ
.םלוע ייחל רבחתהל תנמ לע אלא העש ייח םייקל תנמ לע
והגדת לבנך ולבתך
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים..."
כנגד שני שעבודים קם דור אבותינו ואמותינו מכונני התנועה הציונית.
כנגד השעבוד מטעם הסביבה החיצונית אשר ברובה לא אפשרה חיי כבוד ומימוש
עצמי לעם ישראל ובחלקה ניסתה לכלותנו כליל.
כנגד השעבוד הפנימי בו "עם הספר" הוא עבד הספר, "עם שפרחה נשמתו מתוך לבו
ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב" (אחד העם, "התורה שבלב").
כנגד שני שעבודים אלה כתב סופרנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק:
"אנחנו גיבורים
דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו!
ידנו לבדה, ידנו החזקה
את כובד העול מעל גאון צוארנו פרקה
ונזקוף ראשנו שמימה ויצרו בעינינו-..."
(מתוך "מתי מדבר").
והגדת לבנך ולבתך
כי לדור חלוצי הציונות במפנה המאה הי"ט קמו יריבים מכיוונים שונים.
אלה אשר לא האמינו כי מחובתו וזכותו ותוך שימוש בכוחו של האדם הנברא בצלם
אכן לברוא - משמע לקדם את הגאולה. לדעת רוב המחנה האורתודוכסי דאז,
המנסים להצמיח את הגאולה לעם ישראל בטרם עת הם מחללי השם. אבותינו
ואמותינו האמינו כי עבודת השם האמיתית היא תיקון האדם והעם בארצו מולדתו
"אף על פי כן".
והיו אלה אשר השליכו את יהבם על הקדמה ו/או על המהפכה מתוך אמונת שווא כי
מכך תצמח גאולה לכל העמים - ומתוך כך פנו עורף לייחוד של עם ישראל.
אך אבותינו ואמותינו מייסדי הציונות האמינו כי רק בהקמת מדינה "מושתתת על
יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" (מגילת העצמאות)
יש ערובה לבית לאומי לכל יהודי אשר יחפץ בכך. בנסיבות של העידן החדש, רק
בית לאומי הפועל במציאות העידן החדש יכול להבטיח המשך הקיום היוצר של עם
ישראל.
והגדת לבנך ולבתך
השעבוד שלנו היום, המצרים שלנו היום, הוא נהייתנו אחרי חיי שעה בלבד.
במרוץ אחרי החומר הגענו לפערים חברתיים-כלכליים-חינוכיים אדירים. שוויון
ערך האדם - מאתנו והלאה. חיי שעה משמע האלהת החומר - אותו היבט של החברה
המערבית שבשבילנו צריך להיות עבודה זרה. רוקדים סביב עגל הזהב ממש.
כל דאלים גבר - הכוח ב"אלים" נקבע על-ידי הכסף. מבחינה ערכית אנחנו חיים
בגלות רוחנית בתוך ביתנו הלאומי. התדעו אתם, בנינו ובנותינו, להיחלץ?
והגדת לבנך ולבתך
ועוד פן לגלות. אולי הקשה מכל. ללא שלום אמת בינינו ובין שכנינו אין
גאולה - לא להם ולא לנו. בשלום בין נצים נחוצים שניים. והאתגר עומד בפני
שני העמים!
|
בהמשך לאיגרת 1 - מבט אל עם ישראל -
כיצד לחזק שותפות ציונית שותפות 2000
מאת: אסנת אלנתן
|
שותפות 2000 הינה תכנית של הסוכנות היהודית שמטרתה ליצור שותפות מרובעת:
שותפות בין עיר בישראל לפריפריה הקרובה אליה ועם קהילה יהודית בצפון
אמריקה וקהילה יהודית מחוץ לצפון אמריקה. התכנית פועלת באופן כזה שבו
אחוז מסוים מהכסף המגויס בקהילות השותפות בחו"ל מוצא על פרויקטים משותפים
ובהסכמת כל השותפים.
הרעיון ליצור שותפות בין קהילות יהודיות בתפוצות לערים וישובים בישראל
הוא ודאי רעיון ראוי. עם זאת, אין לי ספק שהביצוע בשטח סובל מכל החסרונות
שיכולים להתקיים בשיתוף פעולה בין פוליטיקה מקומית לממסד סוכנותי עייף
וכסף שזורם תמיד בכיוון אחד.
הקשיים ביישום הרעיון של "שותפות 2000" הם משני סוגים: קשיים ארגוניים -
אותם ניתן לפתור בעזרת חשיבה יצירתית והקטנת רמת הבירוקרטיה במערכת,
וקשיים מהותיים הנובעים מאופיים של "השותפים". קשיים אלה נובעים
מהתהליכים הפוליטיים ברשויות המקומיות בישראל, מידת העניין של יהודי
התפוצות בתמיכה בישראל ורמת ההדברות בין ארבע קהילות שונות זו מזו
במובנים רבים.
השותפות כחלק מהמערכת של הסוכנות
השותפות פועלת למעשה כפרויקט בתוך המחלקה לישראל של הסוכנות היהודית.
עקרונות השותפות (למשל העיקרון שאין לתמוך בפרויקט יותר משלוש שנים) וגם
הסכום המוקצב לחלוקה לאזורים נקבעים על-ידי הסוכנות. גם מרכזי הפרויקט
באזורים השונים הם עובדי הסוכנות. מציאות זו מקשה על "שותפות 2000"
"להמריא", לחפש כיוונים יצירתיים למימוש השותפות ולקדם רעיונות יצירתיים.
פעמים רבות התחושה של הועדות המקציבות כסף לפרויקטים באזורים השונים היא
של "בורג" קטן במכונה המנוהלת ע"י פקידי סוכנות ולא של גוף עצמאי בעל
חזון ושליחות.
העדר מנהיגות מתנדבת בצד הישראלי
הקהילות היהודיות בתפוצות מנוהלות כשותפות בין המנהיגות המתנדבת לאנשי
המקצוע העובדים בפדרציות, בבתי-הכנסת ובמוסדות החינוך והרווחה.
בצד הישראלי של השותפות אין מנהיגות מתנדבת מקבילה. התוצאה היא שהמנהיגות
הישראלית בפרויקט מורכבת מהנבחרים והפקידים ברשויות המקומיות. ראשי
הרשויות נתונים ללחצים התקציביים והפוליטיים היומיומיים. התוצאה היא
שלעתים קרובות נוצר הרושם (שיש לו יסוד) שכל עניינו של הצד הישראלי
בפרויקט לממן בכספי התכנית פעילויות שהרשות המקומית כבר התחייבה עליהן
ולא לפתח פרויקטים חדשים.
השותפים מהתפוצות מבינים שכדי ליצור דיאלוג משמעותי עליהם לחפש שותפים
שאינם עובדי הרשויות המקומיות אלא "מנהיגות מתנדבת" כמוהם. מנהיגות מסוג
זה קשה לטפח בישראל. במקומות שהיא קיימת (בועדי ההורים בבתי-הספר,
בעמותות, בתנועות חוץ-פרלמנטריות) היא אינה חלק מהתהליכים ב"שותפות
2000".
לכאורה אחד היעדים של שותפות כזו צריך להיות הכנסת המושג של מנהיגות
מתנדבת לתהליך. לדעתי, דרך זו אינה ניתנת לביצוע בגלל התרבות הריכוזית של
השלטון, והקושי של ראשי הערים והמועצות לוותר על מעמדם בתכנית ועל הכסף
הזורם ממנה.
הקושי ליצור דיאלוג
הקושי ליצור שותפות אמת בין בני אדם וארגונים קיים בכל מקום. עם זאת
ל"שותפות 2000" יש יומרה גדולה במיוחד לקיים לאורך שנים תהליך משמעותי של
דיאלוג בין ארבע קבוצות של אנשים השונים זה מזה כמעט בכל מובן. חיי
היומיום של הקהילה היהודית בצפון אמריקה מורכבים משאלות כגון: היכולת
לגייס יותר כסף מהיהודים ב"קמפיין" השנתי, הצורך לחזק תהליכים קהילתיים
ולמנוע "היעלמות" של בני הדור הצעיר אל תוך המציאות הלא-יהודית, נשואי
תערובת.
בכל השאלות האלה יהודי ישראל אינם נתפסים כשותפים משמעותיים. גם בצד
הישראלי היחסים בין "עיר מחוז" למועצה האזורית הקרובה לה סובלים פעמים
רבות מניכור ותחרות. נושאים הקשורים בהפשרת קרקעות, תחבורה, שותפות
במערכת חינוך ובפרט בחינוך המיוחד - מהווים קרקע פורייה למחלוקות ותחרות.
הקהילות היהודיות שמחוץ לצפון אמריקה הן בוודאי הגורם החלש ביותר בשותפות
המרובעת, ואיתן קשה עוד יותר לקיים דיאלוג. פעמים רבות אין להן נציגות
רשמית בישראל, חלקן רחוקות (אוסטרליה, דרום אפריקה) והשותפות איתן קשה.
שותפות לשם מה?
כדי להתגבר על מכשולים אובייקטיביים כה רבים צריכים השותפים מוטיבציה
גבוהה. מוטיבציה כזו צריכה לנבוע גם ממניעים מעשיים (כל השותפים צריכים
להרגיש שהם מרוויחים מהפרויקט) וגם מחזון (אידיאולוגיה). בצד המעשי הרושם
השליט הוא שעדיין אנו נתונים בדפוס הישן של "נותנים" (כסף) ו"מקבלים".
אין כאן תחושה של שותפות.
בצד הרעיוני לא נבנה סביב "שותפות 2000" חזון בעל משמעות שיכול להלהיב
למעשים. באותם מקומות בהם נוצרו קשרים משמעותיים בין השותפים (ויש מקומות
כאלה) הסיסמא השלטת היא "PEOPLE TO PEOPLE" . חולשתה של גישת "PEOPLE TO
PEOPLE" בכך שהיא אינה עונה על שאלת ה"לשם מה".
יחסים אישיים בעלי משמעות יכולים להיווצר בין בני אדם מכל מקום ובכל
מקום. מה המיוחד ביחסים בין תושב בית-שמש ליהודי תושב דרום-אפריקה
שבשבילו שווה להתאמץ וליצור את היחסים על אף הקשיים האובייקטיביים
העצומים? במילים אחרות - מהו הפרויקט של העם היהודי בזמן הזה? האם כולנו
שותפים לאותו פרויקט?
אלה שאלות שאין כמעט אפשרות לדון בהן כאשר מנסים לבנות את השותפות מכיוון
שהן מאיימות מאד על עצם קיום השותפות. מצד אחד דרוש כאן חזון, שרק הוא
יכול להצדיק מאמצים מהסוג הנדרש בבניית השותפות. מצד שני - השאלות שמציב
דיון רעיוני מאיימות על עצם הסיכוי ליצור יחסים טובים - PEOPLE TO
PEOPLE. דיון כזה מעלה מיד את המחלוקות המוכרות: יהדות כדת או כלאום,
מרכז אחד או שני מרכזים (לפחות), לנאי הקבלה לעם היהודי - גיור, קביעת
היהדות על פי האב, האם או בדרך אחרת.
לסיכום -
כדי לשפר את התכנית "שותפות 2000" יש לצעוד במקביל בשני מסלולים. מסלול
ארגוני - שיקטין את ההיבט הממוסד והשגרתי של התכנית ויגדיל את הצד
היצירתי וה"שיתופי". ובמסלול הרעיוני - לעסוק ברציונאל שמאחורי התכנית.
באופן כזה ניתן יהיה לבחון באיזו מידה השותפות אכן משרתת את צרכיו של העם
היהודי בזמננו.
אסנת אלנתן, חברת קיבוץ תמוז בבית-שמש. מנהלת "המרכז ללמידה שיתופית" -
העמותה ליד קיבוץ תמוז.
והגדת לבנך ולבתך
היכן התנועה ליהדות מתקדמת
מאת: מיכאל לבני |
קיים זרם אחד ביהדות אשר מחויבותו לשילוב בין יהדות ודמוקרטיה היא,
לכאורה, מוחלטת. זאת התנועה ליהדות מתקדמת (תל"ם). הסיבה פשוטה. היהדות
המתקדמת רואה בהלכה מקור שיש ללמוד אותו יחד עם מקורות אחרים - אך היא
אינה רואה בהלכה ובפוסקיה סמכות. הסמכות נמצאת במצפון הפרט ובדמוקרטיה
הקהילתית. ועוד - המורשת מתפתחת, עם ישראל מתפתח. הדרש על המורשת אינו
כבול לביאור הלכתי בלבד.
להחלת עקרונות הדמוקרטיה אל תוך היהדות פנימה יש השלכות חינוכיות. ראשית,
גישה כזאת גורסת שוויון ושוויון ערך בין המינים, בכל מעמד דתי-תרבותי
במוסד החינוכי. שנית, בית-הספר צריך להיות בית חינוך המהווה קהילה מתלמדת
דמוקרטית.
במסגרת חינוכית, גישה יצירתית למורשת מאפשרת לצעירים התנסות בתהליך
יצירתי. למשל, ניתן לפתח רגישות רוחנית על-ידי מעמדים יצירתיים המשלבים
קטעי תפילה וספרות של ימינו. מעל הכל, ניתן להקנות תחושה כי כל דור לא רק
מקבל מורשה אלא זכותו וחובתו להוסיף את תרומתו לתורת חיים של העם. אדרבא
- בראיה של הציונות התרבותית, לשם כך קמה המדינה היהודית.
אין כאן עניין של הקניית "תודעה יהודית". מדובר על הנחלת מורשת של עשייה
יהודית בבית ובציבור ולא רק בתחום הפולחני. ודאי שקדושת העם וקדושת הארץ
מחייבות התייחסות מבחינת פעילותו של בית חינוך יהודי-ציוני, הן בתחום
החברתי והן בתחום איכות הסביבה.
תל"ם מגמגמת
אך תל"ם מגמגמת. למשל, ניסיון להקים חטיבת ביניים כהמשך לבי"ס תל"י בית
וגן בירושלים אינו ממריא. להורים של הילדים האמורים להירשם אין תחושה
שקיים גיבוי תנועתי דיו. גבוי - פירושו מימון משלים של כמה עשרות אלפי
דולרים ברגעים קריטיים בתוך תהליך פוליטי מורכב. בנוסף, חסר גיבוי של
מנהיגות חינוכית מעשית. דוגמה אחרת - תל"ם מקימה הרבה גני טרום-חובה
וגנים סמוכים לקהילות. אין חשיבה אסטרטגית חינוכית לטווח ארוך. מה יהיה
עם הילדים האלה אחרי גיל גן ואחרי בי"ס יסודי?
סדרי עדיפויות בתל"ם
תל"ם נחושה לגייס מיליונים מחו"ל על מנת לבנות בתי-כנסת בארץ במתכונת של
יהדות התפוצות, אך לא ייתכן שתרומתה של היהדות המתקדמת למפעל הציוני תהיה
בעיקר לארכיאולוגיה העתידית.
זאת תהיה החמצה היסטורית מבחינת התפתחות תרבות עם ישראל אם לא נדרוש את
הדמוקרטיה (שוויון ערך האדם) לתוך היהדות. לתל"ם יש את המנדט. אך זאת
מהפכה בהשקפת עולם יהודית מסורתית. למהפכה כזאת דרושים לא רק הורים
המוכנים לרשום את ילדיהם לבית-ספר כזה, דרושה אסטרטגיה חינוכית מגיל גן
ועד י"ב. לפני קום המדינה תנועת העבודה הציונית על פלגיה ידעה זאת היטב.
לימים, בציונית הדתית-אורתודוכסית ישיבות התיכון ומרכז הרב הולידו את גוש
אמונים.
מבוכת הערכים והתכנים בחינוך הממלכתי בישראל מהווה חלון הזדמנות. הרב
עובדיה יוסף יודע זאת. האם תל"ם תתעורר בעוד מועד?
הננו מזמינים הערות והארות המתייחסות לכתוב באיגרת עד 300 מילים, מודפסות
עם רווח אחד בין השורות.
חברותא - חזון לישראל
ת.ד. 1308, אילת 88112
מהמקורות: גאולה ועצמאות לשם מה?
"...שלח את עמי ויעבדוני" (שמות ט:א)
|
ברל כצנלסון "יחיד האומה"
מתוך "בחבלי אדם", עם עובד תש"ה, עמ': 214-215
...עכשיו אנו עומדים בארץ בתקופה של בניה ראשונית. אין אנו עוסקים אלא
בצבירת זיפזיף וסיד ובהקמת שלדי בנין. אין לבנו נתון עוד לריהוט הבית,
לסידורו הפנימי. אדיר מאמצנו שהשלד יהיה איתן ורחב, שיוכל לקלוט את הבאים
לתוכו. אנו עצמנו עוד איננו יודעים להרחיב דעתנו בתוך הבית. מימי שבי בבל
לא ידענו תפקיד בנין כזה. עוד אין לנו פנאי לחיים רוחניים עמוקים. הדבר
היחידי שמצדיק את חיי דורנו, שנותן להם טעם, שמנחיל להם ערך קיום הוא
מאמץ הבניה עצמו. מחוץ לזה אנו דלים ורשים כשתילים שלא נקלטו עוד כהלכה.
סכנת חיי ערב-רב אורבת לנו בכל פינה. אין לבנו נתון אלא ליצירת צרכים
ראשוניים. כשם שכובשי החולות אינם פותחים בנטיעת כרמים ופרדסים אלא במיני
עשבים שתפקידם למנוע את נדידת החולות, להפוך את החול לקרקע, ככה גם אנו.
אין אנו נתונים אלא לעבודה, ללשון, להתחלות ראשונות של חיי חברה ותרבות.
אבל עוד נצפנו לנו ימים. עוד ישבו יהודים רבים רבים בארץ ומכאובינו
התרבותיים לא יתנו להם דמי. ומה שנדון בימינו בזלזול, אם מעבודה קשה ואם
מקהות רוח, עוד יהפוך לבאים אחרינו למצוקת נפש גדולה. וכמו שאנו מתחבטים
עכשיו בשאלות העבודה העברית - שאלת השאלות של קיומנו בארץ - ככה נתלבט
בימים הבאים בשאלות גורלנו התרבותי, והיתה זו מתנת חסד גדולה מיד הגורל,
שדור זה העושה בחומר ובלבנים, ניתן לו ענק רוח, הרואה את הדברים לא רק
לשעתם, לא רק לדור בלבד, אלא לדורות רבים, דורות לאחור ודורות לפנים.
(דבריו של ברל נאמרו באסיפת זיכרון לחיים נחמן ביאליק ב-1934).
מתוך אחד העם "בשר ורוח" (1904)
...ההשקפה היחידה הנובעת באמת ממקור היהדות, (היא) זו של הנביאים בימי
המדינה הראשונה ושל הפרושים בימי המדינה השניה, ואם, כמו שנקוה, עתידים
ישראל לזכות עוד גם למדינה שלישית, יהיה לה יסוד היסודות, כן בחיים
האישיים וכן בחיים הלאומיים, לא שלטון הבשר על הרוח ולא המתת הבשר בשם
הרוח, כי אם - התעלות הבשר על-ידי הרוח. |
(1950) הרב אבא הלל סילבר
אנו מביאים מדבריו של הרב אבא הלל סילבר, אחד מהמיעוט בתנועה הרפורמית
בזמנו שדגל בציונות. הוא היה לדוברה הבולט של הציונות המדינית בשנות
הארבעים. סילבר קרא לאיזון מחדש לאחר 1948 בין הרצל ואחד-העם. שנתיים
לאחר הגשמת מטרתה הפוליטית המרכזית של הציונות שלה הקדיש כה רבות, הוא
אמר:
טוב שחזונו ותכניתו הפוליטית המציאותיים של הרצל הם שנווטו את מהלך
התנועה עד להקמת המדינה. הדגשה טרם זמנה של המושג מרכז רוחני או תרבותי
היתה גורעת ממוכנותו של העם היהודי למאבק הפוליטי...והצבאי המכריע
שבלעדיו לא היתה קמה המדינה...אך נצחונו הפוליטי של הרצל כעת סולל את
הדרך לחזונו של אחד העם - של מרכז מקרין כלפי חוץ במדינה יהודית מחודשת
שיהא גם בעל השפעה מאחדת ליהדות העולם...הקהילות היהודיות בתפוצות יצפו
בדריכות להשפעות מדרבנות היוצאות מישראל. אך יהדות התפוצות אינה צריכה
להישאר בגדר כלי סביל המקבל השפעות תרבותיות מבחוץ. היא יכולה להיות כפי
שאכן היתה לעתים קרובות בעבר, מוקד יוצר בזכות עצמה, בכל מקום בו טופחו
דתו, שפתו וספרותו של העם היהודי... זוהי תכנית טובה להישרדות יהודית
מעתה ואילך. ישראל והתפוצות צריכות להישאר תלויות זו בזו וקשורות מבחינה
רוחנית אולם נבדלות מבחינה פוליטית, יש לסייע לשתיהן להיות חזקות
ויצירתיות".
| חג שמח לכל חברינו, אוהדינו ולכל עם ישראל |
חברותא - חזון לישראל, ע.ר. היא עמותה ארצית עצמאית למען תיקון
יטילופ-יתרבחו יתוברת-ינחור
|
|
המערכת: עורך-ד"ר מיכאל לבני (קב' לוטן); אסנת אלנתן (קב' תמוז-בית שמש); בנימין מאור (הוד השרון); אופק מאיר (חיפה).
כתובת המערכת: חברותא - חזון לישראל, קיבוץ לוטן, ד.נ. חבל אילות .88855
אתר: www.chavruta.org.il
|
|