מתוך במקום 21, חשון תשע"א – אוקטובר 2010

מנקודת ראותה של הציונות התרבותית לא ייתכן קיבוץ שאינו גם דרך. ניסיון הדור האחרון מלמד, כי אין די בזיקה רגשית. ללא תוכנית פעולה להנחלה ורענון רעיוני, ללא "תחזוקה" מתמדת של ערכים ברמה הקוגניטיבית, אין אפשרות להבטיח את המשך הקיבוץ כדרך. זה מחייב גם תנועה המודעת לדרכה.

ברשימות קודמות הראנו, כי הציונות המדינית והציונות התרבותית גם יחד היו ביטויים של תנועה אידיאולוגית מודרנית. הקיבוץ לא היווה מטרה לכשעצמו, אלא קהילה משימתית-ייעודית להגשמת חזון מסוים בציונות התרבותית.  במרכז חזונה של התנועה הקיבוצית עמדו ערכים נבואיים, שהיו אמורים לאפיין את הבית הלאומי של העם בארצו. כן הסברנו, כי כתנועה השואפת לממש חזון, אין ביכולתה של התנועה הקיבוצית להיות פוסט-מודרנית.

הקיבוץ הוא גם בית וגם דרך. כבית הוא מספק צרכים פיזיים של חברים וחברות והוא גם חייב לאפשר מימוש-עצמי בעבודה ובאהבה.

ברשימה זו אנו בוחנים את משמעות היות הקיבוץ דרך – קהילה משימתית-ייעודית ציונית. האם יש לבית ללא דרך (גם אם מאד אוהבים אותו) משמעות ציונית?

הקיבוץ כדרך

מה באמת פרוש הביטוי: "קיבוץ כדרך"? לדעתי, תמיד היו לכך שני היבטים הקשורים אחד לשני. היבט אחד כלפי פנים והיבט שני כלפי חוץ. שניהם היו תלויים במודעות אידיאולוגית של החברה הקיבוצית לגבי משימותיה וייעודה כחלק של תנועה מודרנית.

כלפי פנים: רענון ערכים

כלפי פנים התאפיין הקיבוץ על ידי הבחירה העקרונית בשיתוף מלא ובאחריות הדדית מלאה בכל תחומי החיים, שוויון ערך האדם, שוויון ערך העבודה, חיי קהילה המאפשרים דמוקרטיה ישירה ושליחות למען הרעיון. אפיונים אלה היוו אבני יסוד של אורח החיים בתוך הקיבוץ כמסגרת לביצוע משימות.

ראוי לשים לב, כי אלה היו יסודות רעיוניים של אידיאולוגיה מודרנית. אך אידיאולוגיה מחייבת רציונאל מבוסס על הבנה קוגניטיבית ועמדה ערכית מודעת בהקשר לעולם הסובב. ניסיון הדור האחרון מלמד, כי אין די בזיקה רגשית בלבד. ללא תכנית פעולה להנחלה ורענון רעיוני, ללא "תחזוקה" רעיונית מתמדת  של ערכים ברמה הקוגניטיבית, אין אפשרות להבטיח את המשך הקיבוץ כדרך.

אין אפשרות לקיום חינוך אמין לבנים ולבנות, שנת שירותניקים, גרעינים וקבוצות אחרות מהארץ ומחו"ל, מבלי לקיים את הקיבוץ ואת התנועה הקיבוצית   כ"חברה לומדת". על הקיבוץ כולו ועל התנועה לרענן תדיר ערכים ודרכי מימושם, כחלק מאורח החיים. רק כך יתאפשר לקיבוץ להיות רלוונטי בעיני חבריו, בעיני בניו ובנותיו, בעיני חניכיו מבפנים ומבחוץ, וכן בעיני הסביבה כולה (אני מתרשם, כי בקיבוץ הדתי קיימת הבנה מסוימת לגבי נקודה זו).

כלפי חוץ: מדריך לדרך

הפעולה כלפי פנים נחוצה על מנת לממש את שליחותו של הקיבוץ כלפי חוץ.  על מנת לשמור על עצמו כבית וכדרך על הקיבוץ לפעול כלפי חוץ כמדריך לדרך. שתי סיבות לכך. קודם כל, מתוך עצם מהותו כמפעל ציוני-תרבותי מבקש הקיבוץ להשפיע על המפעל הציוני – השפעה חינוכית ופוליטית. שנית, הקיבוצים הבינו מוקדם מאוד, כי עתידם כבית ודרך גם יחד תלוי בגיוס מילואים מבחוץ – בעיקר באמצעות תנועות נוער (אני מודע, כי אמירה גורפת זו פוסחת על הבדלים היסטוריים שהיו בתנועות הקיבוציות השונות בנושא – אך בסופו של דבר, הבינו כולם כי בלי תנועות נוער – אין המשכיות).

זיקת הבנים

בדור האחרון רווחה הדעה בקיבוצים רבים, כי המפתח להמשכיות הוא בקליטת בנים. אכן, יש קיבוצים שהצליחו במידת מה לעשות כן על ידי שילוב של מתן תנאים כלכליים בנוסף לזיקה הרגשית.

אליה וקוץ בה פעמיים. ראשית, לא כל הקיבוצים מסוגלים להבטיח תנאים כלכליים. שנית, בדרך כלל, לבנים אלה יש זיקה לבית, אך לא לדרך. בתוך אותו מיעוט של בנים שלהם זיקה לדרך, נמצאים הפונים לקיבוצים עירוניים ולקבוצות הבחירה של התנועות הכחולות.

המשך הקיבוץ כמפעל ציוני-תרבותי

אם כן, המשמעות של קיבוץ כדרך מסוימת בציונות התרבותית היא במודעות הקוגניטיבית ובאמונה בדרך. הדרך עצמה היא בהתפתחות מתמדת, גם אם רק בכורח הזמנים הדינמיים בהם אנו חיים. יתרה מזו, דרך שאינה מתפתחת מבחינה רעיונית גורלה להתאבן ולהיות  עקרה.

כפי שציינתי ברשימה הקודמת (בעקבות א.ד. גורדון), לא הצורה קובעת אלא התוכן הערכי. אך על רקע הפלוגתא עם הקיבוץ המתחדש, ועל רקע הבירורים הפנימיים בתוך המטה השיתופי – עלינו לחדד. כאן שוב נידרש להגות של א.ד. גורדון, שדן על האבחנה בין חיי שעה (מימוש עצמי) וחיי עולם (הגשמה עצמית) והשילוב ביניהם.¹

לכאורה, אין צורך בחיים קהילתיים של שיתוף מלא על מנת להיות קהילה ייעודית ומשימתית – ז.א. קהילה המייצגת ומגלמת דרך (הגשמה – "חיי עולם") ולא רק בית (מימוש-עצמי – "חיי שעה"). אולי מושב העובדים ההיסטורי היה דוגמה לכך. בוודאי בחו"ל קיימות קהילות רבות כאלה. דוגמה לכך היא אותן קהילות מאוגדות ברשת הכפרים האקולוגיים הבינלאומית (Global Ecovillage Network – GEN ) אליה משתייך קיבוץ לוטן. רוב קהילות GEN הן  שיתופיות רק באופן חלקי. אולם, הקובע הוא כי קהילות אלה רואות את עצמן כייעודיות-משימתיות (Intentional communities).

אתגר המשימתיות כהגדרת ייעוד

האתגר של משימתיות, כהגשמת ייעוד, הוא חלק ממחויבות אידיאולוגית.  אתגר זה מונח בפני כל הקיבוצים – שיתופיים ומתחדשים. רק כך יש לקיבוץ משמעות כדרך. אתגר זה מחייב את הקיבוץ להיות חלק מתנועה ציונית מודרנית – להבדיל מארגון של קהילות פוסט-מודרניות הקוראות לעצמן קיבוצים. כרגע, רק הקיבוצים העירוניים וקבוצות הבחירה מגדירים את עצמם כייעודים. אדרבא, בחוק האגודות השיתופיות, כפי שתוקן ב-2005, הוגדרו שלושה סוגים של קיבוץ (שיתופי, מתחדש, עירוני). רק הקיבוץ העירוני הוגדר כמסגרת משימתית-ייעודית. ברשומות בקובץ התקנות של ממשלת ישראל משנת 2005 כתוב במפורש: "קיבוץ עירוני – אגודה שיתופית הפועלת לתרומה ומעורבות חברתית בחברה הישראלית…" ²

המשמעות של בית ללא דרך

לסיכום – שתי שאלות.

האם ייתכן קיבוץ כבית שאוהבים אותו – ללא דרך?

התשובה לשאלה זו היא: וודאי שכן. זהו המצב המצוי מבחינת רוב הקיבוצים בעידן פוסט מודרני, ניאו-ליברלי ד'היום.  וודאי זה כך לגבי הקיבוצים המתחדשים. אך לדעתי, זה המצב גם לגבי רבים מהקיבוצים השיתופיים.

אישית, אני מאמין בשיתוף גם כי הרבה יותר מעשי להיות קיבוץ ייעודי שהוא גם בית וגם דרך, אם הוא שיתופי. אך קיימת גם אפשרות, כי ל"אהבת הקיבוץ השיתופי" אין שום השלכה על היות אותו קיבוץ משימתי-ייעודי.

האם יש לבית ללא דרך (גם אם מאד אוהבים אותו) משמעות ציונית?

באזורי הפריפריה ניתן לטעון, כי עצם הימצאותם של ישובים במקומות אלה  מהווה מעשה ציוני מסוים – לפחות מבחינת הציונות המדינית. זה נכון, אך אין בכך אמירה לגבי ייחוד קיבוצי. מילים אחרות: כפי שהקיבוצים העירוניים וקבוצות הבחירה אבחנו במודע, או שלא במודע – אין לרוב הקיבוצים, שיתופיים או מתחדשים, משמעות ציונית תרבותית אמיתית בימינו. 

מנקודת ראותה של הציונות התרבותית – לא ייתכן קיבוץ שאינו גם דרך. אין ביכולתו של קיבוץ (גם קיבוץ עירוני), שמבקש דרך לשרוד מבלי שיש בו מודעות קוגניטיבית לדרכו.  לדעתי, זה גם מחייב תנועה מודעת באופן קוגניטיבי לדרכה. רק כישות רעיונית-פוליטית, במובן המודרני, יכול הקיבוץ לעמוד מול הפוסט-מודרנה השוללת כל חזון קבוצתי ומקבלת את הרע באדם כנורמה וכנקודת מוצא למדיניותה.

***

ברשימה הבאה נדון  ביסודות האמונה של קיבוץ ציוני סוציאליסטי כקהילה משימתית ייעודית, בערכים המתבקשים מאמונה זו. מהם העקרונות הנחוצים על מנת להגיע למימוש אותם ערכים כדי לקדם את חזון המפעל הציוני הרצוי לנו?

  מיכאל לבני,  קיבוץ לוטן

¹ א.ד. גורדון, "חיי שעה שהם חיי עולם ולא קורבן" (1911), מתוך יוסף שכטר, משנתו של א.ד. גורדון, דביר, ת"א, 1957 , ע.85.

² ממשלת ישראל, קובץ תקנות, רשומות, 6445 , 20 דצמבר 2005, ע. 188.