מתוך במקום 25, אדר ב' תשע"א – מרץ 2011
המטה השיתופי יכול לראות את עצמו כ"תנועה בתוך הארגון", במידה וישכיל לקחת אחריות כוללת לקידום תכנית פעולה אידיאולוגית בתוך ארגון הקיבוצים ומחוצה לו. על רקע המבוכה, מאמר רביעי בסדרה
במאמרים הקודמים ראינו כי הקיבוץ לכשעצמו לא היווה מטרה. הקיבוץ היה קהילה ייעודית-משימתית אשר היוותה אמצעי במפעל הציוני – הן בפעלו הציוני מדיני והן בחזונו הציוני תרבותי. הקיבוץ ראה את עצמו בו זמנית כבית וכדרך. היום, רוב הקיבוצים הם בית בלבד – ללא דרך. בעבר, ניסה הקיבוץ להגשים ב"מיקרו" חזון ערכי מסוים של מדינה יהודית-ציונית מתוקנת ב"מקרו". היום ה'מיקרו' אינו מתכתב עם שום 'מקרו'. ציינו כי דור המייסדים של הקיבוץ היה דור מאמין. עלינו לבחון את האמונה הקיבוצית ואת ערכי הליבה הנובעים ממנה, על מנת שקיבוץ שוב יהיה דרך ולא רק בית.
תשתית האמונה בקיבוץ
האמונה כי "מותר האדם", וראיית האדם כריבון בעל רצון חופשי, היו תשתיות שאין בלתן לקיבוץ. בזכותן האמין דור המייסדים כי קיימת תמיד אפשרות להקים חברה אחרת, מתוקנת, ועל בסיסן שאף ליצור תרבות יהודית-ציונית חדשה. רק האדם מסוגל ליצור ולעצב תרבות חומרית ולא חומרית. התרבות הלא חומרית (למשל: ערכים) קובעת כיצד מיישמים את התרבות החומרית. רק האדם מסוגל להנחיל תרבות (מתפתחת ומשתנית) מדור לדור.
כל תרבות מתמודדת עם הצרכים הפיזיים של האדם – מזון, שינה, כסות, קורת גג. כל תרבות גם מווסתת את הדחפים המולדים אשר מתבטאים כצרכים נפשיים. קיים דחף לביטוי עצמי, להיבדל מהאחר, להקנות לעצמנו זהות. בעולם המעשה ביטויו של דחף זה הם בעבודה ובתחביבים. בחברה הקיבוצית, עבודה בהקשר זה כוללת בניית הקהילה וקידום שליחותה. בנוסף, יש בנו דחף מיני המבקש חוויה חושנית ורגשית של איחוד – עם אנשים מיוחדים לנו, עם דברים ועם מקומות. (ואהבת המקום היא חיונית לקיבוץ).
אם האדם הוא ריבון וחופשי, הרי שאין דרך אחת "טבעית" בה יכולה תרבות לספק צרכים פיזיים ולווסת את פורקן הדחפים. החלופות מושפעות על ידי תנאים סביבתיים והכרעות ערכיות – במודע, או שלא במודע
אמונה אמיתית ואמונה כוזבת
פאול טיליך.
התיאולוג הנוצרי, פאול טיליך (1886 – 1965) תיאר את האמונה כ"עניין עליון" בחיי האדם. הוא הבחין בין אמונה אמיתית במטרה אין-סופית ואמונה כוזבת. לדידו של טיליך, האמונה בחומר כערך עליון מעידה על העדר מוחלט של אמונה אמיתית. טיליך נמלט מגרמניה הנאצית, בה הוא ראה דוגמה של אמונה כוזבת אשר מטרתה הסופית – שלטון בן אלף שנה של הרייך הגרמני. הוא ראה בנביאי ישראל, אשר מטרתם להשיג את הצדק המוחלט "בכל לבם, בכל נפשם ובכל מאודם", דוגמה של אמונה אמיתית במטרה אין-סופית. 1
מרטין בובר.
בראייתו של מרטין בובר (1878 – 1965 (, אמונה באידיאל אין-סופי ("האתה הנצחי") היא תנאי מוקדם לקיום הבזקים של יחסי אמת, יחסי "אני-אתה" בין יחידים המתגעגעים על העדה.2 לחיי חברותא אמיתיים דרושים אדמה משותפת, עבודה משותפת, אורח חיים משותף ואמונה משותפת.3 בשיחה עם חניכי תנועת נוער בגרמניה, דימה בובר את מקום האמונה בחברותא למרכז האופן בגלגל אופניים. יחסי אני-אתה בין החברים בשפת המעגל החיצוני של האופן מותנים בקיום החישורים המחברים את כל אחד לחוד למרכז האופן (ה"אתה הנצחי").4 ה"עניין העליון", האידיאל הנצחי של החלוצים היה השליחות למען כינון חברה יהודית-ציונית מתוקנת בביתו המתחדש של עם ישראל בארצו.
אבא קובנר.
לאבא קובנר (1918 – 1987) נראה היה כי מזמן פג תוקפה של אמונה ציונית בחברה הקיבוצית. כבר לפני 25 שנה קונן המשורר, מנהיג גטו וילנה ולימים חבר קיבוץ עין החורש: "גלתה שכינה מחצרו של קיבוץ". היחד סביב אידיאל נצחי נמוג. נותרה מלחמת קיום של היחיד ומשפחתו הגרעינית. חיידק הדרוויניזם החברתי במלבושי הניאו-ליברליזם חדר לרקמת החברה הקיבוצית.
לדאבון רבים מאתנו, בדור אחרון נתנו לציונות הדתית-אורתודוכסית-משיחית לנכס לעצמה בלעדית את האמונה הציונית.
ערכי החזון הציוני-תרבותי של הקיבוץ
במרכז החזון הציוני-תרבותי של החלוצים עמדו כמה מקבצים ערכיים, אשר בהם האמינו כעניין עליון בחיים.
הדרך לגאולה. גאולת עם ישראל על ידי קיבוץ גלויות (ולו חלקית) בארצו על אדמה עברית, על ידי עבודה עברית ובאמצעות השפה העברית. אמונה זו עמדה מול אלה אשר האמינו, כי הדרך לגאולה היא בהצטרפות למאבק כלל עולמי מעמדי. מאידך, האמונה הציונית גם עמדה כנגד אלה אשר האמינו, כי "אל לנו לדחוק את הקץ – המשיח בוא יבוא." מעל הכל – אמונה זו עמדה (ועודנה עומדת) כנגד אלה אשר לא האמינו ביכולתם (אובייקטיבית או סובייקטיבית) להוות כף מאזניים אשר תטה את קורות עם ישראל. אתמול היו אלה האנשים שהיגרו לאמריקה. היום הם עושים לביתם באשר הם, וזה הדבר העליון בחייהם.
שוויון ערך האדם ושוויון ערך העבודה כיסוד לצדק חברתי. במורשת שלנו רעיון זה מעוגן בראייה שהאדם "נברא בצלם". א.ד. גורדון ביקש להחיל את הרעיון הזה על המפעל הציוני בכללותו:
"אנחנו בראנו לטבע ארצנו ניב שפתיים ואמרנו: אדם בצלם אלוהים…עתה אנו באים לברוא לטבע זה החי בנו ניב חדש ואומרים – עם בצלם אלוהים…זה יסוד רעיוננו, רעיון תחייתנו וגאולתנו, זה יסוד של רעיון 'עם-אדם'."5
אמונה בערך זה עמדה (ועדיין עומדת) כנגד אלה אשר האמינו (ועדיין מאמינים), כי ערכו האמיתי של אדם נגזר מכישוריו ותועלתו המיידית בשוק, כפי שהדבר בא לביטוי בתלוש משכורתו. לחלופין, ערכו נקבע על ידי ייחוסו המולד, המשפחתי-מעמדי.
זהות יהודית-ציונית חופשית ללא כבלי ההלכה והסמכות הרבנית. אמונה זו עמדה (ועומדת היום ועוד איך!) כנגד המאמינים במסורת הנובעת מההלכה הרבנית כקובעת נורמות. ועוד – יהדות ציונית חופשית עמדה (ועומדת) כנגד אלה, הרואים בישראל מדינת היהודים "ככל העמים".
אמונה ביהדות ציונית חופשית משמעה מדינה יהודית שיש בה שליחות תרבותית. מהות השליחות הזאת היא התמודדת בצורה פלורליסטית ודמוקרטית עם האתגר של המשך הקיום היוצר של עם ישראל.
לדעתי, מקבץ ערכי סביב המחויבות ליהדות חופשית, עומד גם נגד תעתועי האשליה של ה"זהות הישראלית". (לא כאן המקום להידרש לסוגיית תרבות המיעוט הלא יהודי במדינה היהודית).
מימוש המכלול הערכי
המקבץ הערכי לעיל עוצב כמענה למבוי הסתום אליו הגיע יהדות המערב, בפרט מזרח אירופה, כתוצאה מאיומים פיזיים ותרבותיים אשר הזמן החדש חוללם. בתנועת העבודה הציונית, החלוצים היוו את חוד החנית של הניסיון לממש מכלול ערכי זה. לדעתי, לא פג תוקפו של מקבץ ערכי זה גם אם הדגשים בו השתנו.
הראייה הערכית ועתיד הקיבוץ השיתופי
כדי להנחיל חזון ערכי נחוצה מערכת חינוך: פורמאלית (בעבר: זרם העובדים) ולא פורמאלית (תנועות הנוער). בסופו של דבר, נקודת המבחן היא היכולת לגייס מסה קריטית של חברים, ולו מסה קטנה, אשר מוכנה להגשים את המקבץ הערכי בחייהם האישיים.
כעת, תנועת העבודה הציונית איננה. גם התנועה הקיבוצית איננה ויש קשר בין הדברים. המציאות בפניה עומד המטה השיתופי (וכן הקיבוצים העירוניים וקבוצות הבוגרים של תנועות הנוער) היא שיש ארגון של קיבוצים הדואג לצרכים קיומים שונים.
המטה השיתופי יכול לראות את עצמו כ"תנועה בתוך הארגון", במידה וישכיל לקחת אחריות כוללת לקידום תכנית פעולה אידיאולוגית בתוך ארגון הקיבוצים ומחוצה לו. מהלך כזה מחייב לראות את עקרון השיתוף כאמצעי למימוש עולם ערכי כולל. קהילות בתנועה המבקשות להיות לא רק בית אלא גם דרך אינן יכולות להיאחז בעקרון השיתוף מבלי להבהיר לעצמן ולסביבתן את העולם הערכי שאותו שיתוף אמור לממש.
לא נס ליחו של החזון הערכי המושתת על אמונת דור המייסדים. האם המטה השיתופי יכול להחיות אותו? מעגל הקיבוצים העירוניים וקבוצות הבוגרים, הקמים כעוף החול מחורבות התנועה, יעידו על אפשרות אחת. צורות ומסגרות המשמשות למימוש חזון ערכי יכולות להשתנות. חזון וערכי יסוד אינם משתנים. "באין חזון ייפרע עם". (משלי כ"ט: י"ח)
הרשימה הבאה תציע עקרונות למימוש הערכים בהם דנו בקיבוצים בנסיבות של כאן ועכשיו.
1 Paul Tillich, The Dynamics of Faith, Harper Torchbooks, 1958. Pp. 1, 12.
2 מרטין בובר, "אני ואתה" (1923) בסוד שיח, מוסד ביאליק,1980, ע. 57.
3נתיבות באוטופיה, (עורך: אברהם שפירא), עם עובד, 1983, ע.165. מרטין בובר. "חברותא", (1919),
4 הסיפור סופר על ידי פרופ' יהושוע עמיר ז"ל במפגש עם חניכי צופי תל"ם ב-1982.
5 א.ד גורדון, "לבירור רעיוננו מיסודו"(1920), כתבי א.ד.גורדון – ספר שני, הספריה הציונית, תשי"ז, ע. 205 – 206.