מתוך במקום 26, ניסן תשע"א – אפריל 2011
במאמרים הקודמים בסדרה זו דנו בקיבוץ השיתופי כבית ערכי אשר נוסד על ידי אנשים מאמינים. ביסוד אמונתם עמד כי מותר האדם כריבון בעל רצון חופשי. על סמך אמונה זו, בחר הבית הקיבוצי בדרכו הציונית: התחדשות העם על ידי שיבה למולדתו, שוויון ערך האדם ושוויון ערך העבודה כבסיס לצדק חברתי, תרבות יהודית-ציונית חופשית מכבלי ההלכה והסמכות הרבנית. כבית וכדרך, בקש הקיבוץ ב'מיקרו' לממש בחיי היומיום שלו תורת חיים אשר תכוון את הבית הלאומי ב'מאקרו'. השיתוף המקיף בכל תחומי החיים אומץ כעקרון, כדרך, על מנת לקדם את החזון – הן בבית והן בחברה כולה. כך ראה את עצמו הקיבוץ מבפנים וכך הייתה תדמיתו בחוץ עד קום המדינה ולכאורה, עד המהפך ב-1977.
במאמר זה יטפל במדיניות החברתית-כלכלית אשר תשקף את ערכי הקיבוץ השיתופי כפי שאני מבין אותם. המאמר הבא יתייחס לפן התרבותי מתוך ראייה יהודית-ציונית ודמוקרטית של חיי החברה בישראל.
לפרוץ מעבר למגזר!
תנאי מוקדם להתוויית תכנית פעולה קיבוצית שיתופית היא ההבנה שכתנועת תיקון לאדם ולעם, עלינו לפרוץ מעבר למסגרתו הצרה של המגזר הקיבוצי. חידודם וקידומם של המסרים הערכיים שלנו – זו שליחותנו הפוליטית בזירה הלאומית. לשם כך, נחוצות עמדות כלפי חוץ ומעשים בתוך הבית. המיתוג העצמי של "תנועה בתוך תנועה" או "התאגדות אוטונומית בתוך התנועה" אינו מסייע. אסור לנו לאמץ מיתוג שמצמצם את פעילותנו למגזר בו חברים רק 1.6% מאוכלוסיית המדינה. על אחת כמה וכמה כשהמטה השיתופי מהווה רק רבע מכך.
דרך נכונה לפניה לכלל הציבור נתנו בנושא מדיניות קרקעות כשהמטה השיתופי החליט להציג מדיניותנו על ידי כותרת בעל משמעות לאומית-ציונית ולא מגזרית "והארץ לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה: כג).
צדק חברתי על יסוד "ואהבת לרעך כמוך"
בגיליון הקודם הצגתי את התיזה של א.ד. גורדון לפיה על המפעל הציוני לממש את הרעיון של "עם בצלם אלוהים". משמע – היות וכולנו ברואים "בצלם", מוטל עלינו לקיים "ואהבת לרעך כמוך", כלומר, צדק חברתי. אנחנו מודעים מאד לאי-צדק החלוקתי ולפערים אשר נוצרו בחברה הישראלית כתוצאה ממדיניות כלכלית קפיטליסטית, נאו-ליברלית. פערים אלה משקפים ערכים מנוגדים בתכלית לערכים שלנו. בשם החירות האישית, התעלמנו משוויון ערך האדם והאחווה מאתנו והלאה.
על המטה השיתופי לקדם תכנית חברתית-כלכלית בכל המסגרות הפוליטיות הזמינות לו.
על המדיניות הכלכלית לחזק תשתיות אנושיות ופיזיות שלנו. שכר מינימום הוגן, חינוך, בריאות, רווחה, אנרגיה חלופית ועוד, כשהנחת היסוד המנחה צריכה להיות כי הכלכלה קיימת למען החברה – לא ההפך. מטרת המדיניות הכלכלית היא האדם – לא המדדים הכלכליים למיניהם.
להלן נושאים במדיניות מפורטים עליהם יש לעמוד:
יש לבטל את חוק ההסדרים. חוק ההסדרים נולד כחוק לשעת חירום ב-1985 ובמשך שנות דור הוא מהווה מכשיר מרכזי, רב-עצמה, בידי האוצר להפעיל את מדיניותו הכלכלית הנאו-ליברלית האחראית לרבים מתחלואי החברה הישראלית. בחוק ההסדרים נקבע, למשל, כי אסור לתקציב המדינה לחרוג מעבר ל-3% מהתוצר המקומי הגולמי, ז.א. הערך הכולל של מוצרים ושירותים שיוצרו במדינה. מדד כלכלי זה הוא "עיוור" מבחינה חברתית. כלכלה היא רק מרכיב אחד בשגשוג. מדד שגשוג אמיתי צריך לכלול חינוך, בריאות, איכות השלטון, הגנה על הסביבה, הון אנושי ועוד.
יש לשנות את מדיניות המיסוי. המדיניות הנאו-ליברלית מבקשת להפחית מסים פרוגרסיביים ישירים כגון מס הכנסה. לחלופין, היא מציעה להעלות מסים עקיפים כמו מע"מ. המסים הישירים מעודדים שוויון – עשירים ותאגידים משלמים יותר. מאידך, המס העקיף נופל על כולם במידה שווה – משמע, הוא מפלה לרע את אלה שאין להם.
דרושה מדיניות תקציבית אחרת. יש להגדיל את תקציב המדינה על ידי מיסוי צודק יותר ועל ידי הגדלה מושכלת של ההוצאה הציבורית. "מושכלת", משמע שעל ההוצאה הממשלתית להגיע אל בעלי הכנסות נמוכות. שכבות אלה מוציאות כסף על מוצרים ושירותים חיוניים להם כאן ועכשיו – בדרך כלל מתוך הכלכלה הישראלית. תהליך זה מביא להמשך צמיחה כלכלית (דבר זה מחזק למשל את החקלאות). הוצאה ציבורית זו צריכה לשמש גם כדי לעצור את הנסיגה המתמדת במימון שירותי חינוך, בריאות ורווחה. הפערים החברתיים אשר נוצרו אצלנו בדור האחרון מוכיחים כי הטענה הנאו-ליברלית שכספים שישארו בידי העשירים בגלל הקלות מס "יחלחלו" למטה, היא בדיה.
לבסוף, צדק סביבתי וצדק חברתי קשורים זה בזה. "לעובדה ולשומרה" – בארצנו ובעולם.
בבתינו ובעמדותינו הציבוריות עלינו לגבות קיימות בסביבה ובחברה גם יחד.
"ואהבת לרעך כמוך" הוא מסר של צדק חברתי. הוא עומד אל מול הניכור שבחברה בה "אדם לאדם זאב". המדיניות הכלכלית הנוכחית אינה ראויה למדינה יהודית-ציונית ודמוקרטית. הקיבוץ השיתופי מקיים את תורת הצדק החברתי הלכה למעשה פנימה. שליחותנו הפוליטית היא לקדם את החברה "בצלם" גם מחוץ לדל"ת אמותינו.
האתגר הפוליטי
אליה וקוץ בה. מבחינה פוליטית, לא קל לשכנע את השכבות החלשות אשר נושאות בנטל של המדיניות הנאו-ליברלית. לעתים קרובות, ההיענות של שכבות אלה (לטוב ולרע) היא דרך מסר לאומי ולא דרך הסבר "רציונלי" אודות מצבם. על מנת לפרוץ מעבר למגזר שלנו במציאות החברתית העכשווית, עלינו לגייס סמלים וניסוחים מהמקורות של עם ישראל. שכחנו כי אבותינו ואמותינו הרוחניים שאבו ממקורותינו, ובפרט הנבואיים. בזמנם, היה נחוץ וטבעי להלביש אידיאלים במלבושים סוציאליסטיים כלל-אנושיים. היום נחוץ להציג את ערכינו הכלל אנושיים גם דרך עדשת המורשת. רק כך נוכל לתקשר עם מגזרים אשר דרכי הזדהותם עם המדינה כמדינה יהודית-ציונית היא דרך מורשת זו. בל נשכח – המורשת שלנו מהווה מקור יניקה מרכזי לרעיון הכלל-אנושי של תיקון – האדם, העם (כל עם) והעולם.
***
הבשורה שלנו תקועה במגזר שלנו. פריצה אל מחוץ למגזר תהיה קשורה ליכולתנו ליצור שותפות תרבותית ציונית עם מגזרים נוספים. באתגר זה נטפל במאמר השישי והאחרון בסדרה זו.