הוועידה הי"ח של התנועה ליהדות מתקדמת
י"ט אייר תשס"ח – 24 במאי 2008
ד"ר מיכאל לבני
(דברים בקבוצת דיון)

האם יש דבר כזה – ציונות רפורמית?

הלא – קודם צריך לשאול: מה זה היום, ציונות? מכך נוכל לבחון את השאלה -– ציונות רפורמית: יש או אין?

נזכור: מראשיתה , היו לציונות שתי פנים – פן הציונות המדינית ופן הציונות התרבותית.

בציונות המדינית – מטרתו של הרצל הייתה פוליטית, מוגדרת וסופית. הוא ביקש להשיג מדינת היהודים ככל העמים מוכר על ידי כל העמים. הציונות המדינית הייתה תגובה למצוקה פיזית וכלכלית של יהודים עקב לאומנות אלימה גואה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 .החזון היה מדינה הדמוקרטית, ליברלית, סובלנית על פי דוגמת המערב הנאור – ראו את ספרו של הרצל "אלטנאולנד" .

הציונות המדינית התגשמה . המדינה קיימת. אנו חוגגים 60 שנה להקמתה. לכאורה, די לנו להיות אזרחים טובים, משלמי מסים, ממלאי חובות כלפי בטחון המדינה. מבחינת הציונות המדינית ניתן לומר שכעת אנו בתקופה פוסט-ציונית.

הציונות התרבותית
לעומת הציונות המדינית עמדה ועודנה עומדת הגישה של הציונות התרבותית מבית מדרשו של אחד העם . הציונות התרבותית תבעה מדינה יהודית – ייחודית וייעודית ודחתה את רעיון "נרמול" העם במדינה "ככל העמים" .

לדידה של הציונות התרבותית האיום בעידן המודרני, הוא על היהדות כתרבות או כפי שאמר תלמידו של אחד העם באמריקה, מרדכי קפלן, על היהדות כציביליזציה.
אחד העם טען כי משימתה של הציונות היא להבטיח את המשך הקיום היוצר של עם ישראל באשר הוא. משמע: בית לאומי יהודי, עם ייחוד וייעוד יהודי, המקרין אל התפוצות. בכך קיום הבית הלאומי יהווה מחסום מפני ההתבוללות הפיזית והתרבותית.
שימו לב: להבדיל המטרה המוגדרת וסופית של הציונות המדינית, הציונות התרבותית מדברת על מטרה ושליחות אינסופית של תיקון עם. אין אפשרות של "פוסט-ציונות" תרבותית.

להורדת המאמר המלא: telem-conference-may-2008.rtf